כאשר נשאל הבמאי מרטין סקורסזי לפני כמה חודשים על הביוגרפיה הקולנועית המסקרנת שהוא מתעתד לביים על חייו של פרנק סינטרה הוא ענה, "זה מאוד מורכב, משום שהוא האיש ששינה את כל הדימוי של האיטלקים-אמריקאים. וזה רק צד אחד באישיותו, לא כולל עבודתו הפוליטית, מעורבותו בכל הקשור לזכויות האזרח, והמאפיה".
סקורסזי, בעצמו איטלקי-אמריקאי, שביים כמה סרטים המתארים את המאפיה בניו-יורק, זרק עוד עצם למי שמתכנן לעמוד בתור כדי לקנות כרטיס לסרט. "המבנה שלו יהיה כמו של 'החבר'ה הטובים', אבל כמו 'הטייס' הוא יתמקד רק בכמה תקופות בחייו. אי אפשר להראות את כל הלהיטים של סינטרה. ניסינו את זה. זה לא עובד. לכן ננסה להציג כמה צדדים שלו. צעיר, מתבגר, בגיל העמידה, מבוגר מאוד. כך נדלג בין הזמנים, קדימה ואחורה".
הרמז הזה מעורר את דמיונם של כמה חובבי ביוגרפיות קולנועיות מוסיקליות, שנזכרים בסרט "אני לא שם" של בוב דילן שבו גילמו את דמותו שחקנים שונים. האם סקורסזי יבחר בליאונרדו דיקיפריו, השחקן המועדף עליו בעשור האחרון, או שמא לא יסתפק בו ויצרף גם את בראד פיט, ג'וני דפ וג'ורג' קלוני. נדמה שיהיה צריך להמתין שנה שלמה כדי לדעת.
אלה שלא יכולים לחכות בסבלנות לסרט, שצילומיו עוד לא החלו, ישמחו אולי להסתפק בביוגרפיה חדשה שהגיעה בימים אלה אל חנויות הספרים. ספרו של ג'יימס קפלן, שבארצות הברית נקרא "Frank: The Voice" ובבריטניה שמו הוא "Frank: The Making of a Legend", יוצא בשתי הוצאות שונות וכולל כמעט 800 עמודים גדושים.

קפלן מנסה לפענח את דמותו של הזמר והשחקן המהולל שהשאיר עם מותו, פרט למורשת מוסיקלית מפוארת, לא מעט שאלות על חייו האישיים, הקודמים והמאוחרים כאחד. הכותב אינו יכול להימנע מפרטים משפחתיים, אבל הם אינם מציצניים כמו אלה שיש בביוגרפיות חדשות על אופרה וינפרי למשל, וגם לא משתלטים על כל העלילה. האמנות של סינטרה, מגדולי הכוכבים במאה ה-20, היא שמרתקת אותו. הוא כותב כיצד הזמר והשחקן, שנולד ב-1915 בהובוקן שבניו ג'רזי ומת ב-1998, העריץ בצעירותו את בינג קרוסבי, בעצמו זמר ושחקן משפיע, שהותיר חותם בעולם הבידור האמריקאי. סינטרה, שאהב מאוד גם את שירתה של בילי הולידיי, ראה בה ובקרוסבי מודל לחיקוי.
הזמר, שבין שלל הכינויים שדבקו היו "הקול", "פרנקי" ו"עיניים כחולות", התייחס לכל שיר כאל אירוע בפני עצמו. הוא גייס לשם כך את כישרון המשחק שלו, שזיכה אותו בין השאר באוסקר המשנה על תפקידו ב"מעתה ועד עולם", וניסה להבין מיהו האדם שעומד במרכז השיר, מה הוא מרגיש, אילו מחשבות חולפות בראשו. רק לאחר מכן הוא החל לקרוא את השיר בקול רם, ללא התזמורת ברקע. בסופו של דבר, כשהוא נכנס אליו עמוק פנימה, הכל מתחבר.
ואכן האזנה לו מעוררת תחושה שהאדם ברקע לא רק שר, משחק ומספר בקול הקטיפתי והרגיש שלו שאין בו בדל של גסות ובריונות. הוא קורא אל אלה שמקשיבים לו, באולם או בבית, להצטרף אליו לטיול לאור ירח שתחילתו וסופו אינם ידועים מראש. גם מי שמשוכנע כי זו תהיה חוויה גדולה, והיא אכן תמיד כזאת, אינו יכול לשער עד כמה היא תציף אותו באושר.
אמו ילדה אותו בייסורים, בהיותה בת 19, בלידה שהסתבכה. הצלקות הפיסיות, האחת בזווית הפה והאחרת באוזן, הותירו בו, לדברי קפלן, גם כאב נפשי. והוא לא תמיד הצליח להסתיר אותו. כך היה למשל, כאשר בשנות ה-40 לחייו בילה במועדון לילה עם אשה ששמה פגי קונלי. הם ישבו בחשיכה והיא ליטפה את אוזנו, מתפלאת על כך שהוא נע בחוסר נוחות במקומו. הוא נאלץ להסביר לה, בסופו של דבר, עד כמה רגיש החלק הזה בגופו.
הוריו, מרטי ודולי, היו מהגרים מאיטליה. סינטרה זכר את אמו, שנקראה כך משום שבילדותה היתה יפה כמו בובה, כדומיננטית מבין השניים. הבן לא שכח את השיחות ביניהם בחדר השינה, כשרק קיר דק הפריד בינו לבינם בדירה הצנועה. "היא היתה בעיקר מדברת, והוא היה מקשיב, או נוהם מפעם לפעם", סיפר. הנוכחות של האם לא הקלה על הבן. מאחר שרצתה בת, היא נהגה להלביש אותו בבגדים בצבע ורוד או אף בתלבושת של הלורד פונטלרוי הקטן. היא היתה חובטת בו במקל, כדי שיהיה ממושמע יותר וצייתן ו"הבהילה אותי עד מוות" כפי שאמר לשחקנית שירלי מקליין. על פי קפלן, זו הסיבה שעד יומו האחרון היה לו יחס אמביוולנטי לנשים.
הזמר אנדי ויליאמס, שפירסם אוטוביוגרפיה בסוף 2009, כתב בה כי לסינטרה היו קשרים עם המאפיה ואלה לא רק השערות פרועות שנועדו להכתים את הקריירה שלו. הוא זוכר היטב כיצד לילה אחד סינטרה ביטל הופעה כדי לטוס למיאמי ולהופיע שם מול ראשי המאפיה. בפעם אחרת אירח ויליאמס את סינטרה וחברים לארוחת ערב. אדם שיכור הקיא על ז'קט הזמש של גרי מורטון, בעלה של לוסיל בול. השיכור מיהר להתנצל, אבל "סינטרה ביקש משומר הראש שלו לקחת אותו החוצה ולשבור את אפו. לא ידעתי שפרנק יכול להיות אכזרי כל כך. אבל היו לאישיותו שני צדדים, נוקשה ורך".
סינטרה העיד על עצמו כי "כמי שהיו לו חיים מלאי ניגודים באופן קיצוני, אני יודע מהי התרוממות רוח כפי שאני מכיר מקרוב גם עצבות". ייתכן כי זה היה חלק מהקסם שלו, שמהלך עד היום על שיריו הנצחיים.






'עכבר העיר'