"הדוויג": אמונת הקולנוע
"הדוויג" איננו סרט אנטי-דתי או אנטי-מוסלמי", אומר במאי הקולנוע הצרפתי ברונו דומון בפגישה שהתקיימה בפאריס בינואר השנה. הוא אומר זאת בנחישות, כמעט בכעס, כי היו מבקרי קולנוע שטענו זאת, והתפישה הזאת של סרטו, שעולה היום לאקרנים בישראל, מנוגדת ליעדים שהציב לעצמו בעשיית הסרט ולחזונו הקולנועי בכלל.
דומון, בן 52, הוא אחד הבמאים המעניינים ביותר שפועלים כיום בצרפת. על שניים מסרטיו הקודמים, "האנושות" ו"פלנדריה", זכה בשנים קודמות בפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן, שהוא הפרס השני בחשיבותו המוענק בפסטיבל. "בסרטי, אינני 'בעד' ואינני 'נגד'", הוא אומר. "אני מנסה לתאר מצב קיומי ודרך התיאור שלו לעורר בצופים רגש, שיכול להיות רגש של רתיעה ועוינות, של הבנה וחמלה או כל אלה גם יחד. העיקר, שיתעורר בהם רגש, שהם יעברו חוויה שתיחרת בתודעתם ואני מקווה שגם בזיכרונם".
גם אם מקבלים את טענתו, אפשר להבין מדוע הסרט עורר ויכוחים בדבר משמעותו ומסריו. יש משהו מתעתע ואפילו מסתורי ב"הדוויג", שאיננו נגיש לפרשנות קלה. הקושי נוגע לא רק באמירותיו של הסרט, אלא גם באופן שבו דומון פורש בפנינו את עלילתו.
"הדוויג" מציג את סיפורה של סלין (ז'ולי סוקולובסקי), סטודנטית לתיאולוגיה, בתו של שר בממשלת צרפת, המאמצת לה את שמה של הדוויג, מיסטיקנית מהמאה ה-13, שעל שמה נקרא המנזר שאליו התקבלה סלין כמתלמדת. סגפנותה הקיצונית של סלין, המתנזרת מאוכל ומסרבת להתחמם בקור של החורף הצרפתי, מרתיעה את אם המנזר, הרואה בה סימן ליוהרה דווקא. היא מסלקת איפוא את סלין מהמנזר ושולחת אותה חזרה אל מה שהיא מכנה "העולם האמיתי".
בעולם הזה מצויים דירתם הפאריסאית המפוארת של הוריה של סלין, שנדמים כמנותקים לחלוטין ממה שעובר על בתם. בבית קפה פוגשת סלין ביאסין (יאסין סאלימה), צעיר מוסלמי המתגורר בשכונה מחוץ לפאריס יחד עם נאסיר (קרל סאראפידס), אחיו המבוגר ממנו, שמלמד שיעורים בתורת האיסלאם. יאסין נמשך לסלין, אך היא מבארת לו שאין בכוונתה לנהל רומן עם שום גבר. היא מאוהבת באלוהים, היא נאמנה לישו והיא מתוסכלת מכך שהאלוהים ובנו אינם מתגלים בפניה ואינם מאפשרים לה להביס את הגוף הגשמי בעזרת האמונה הטהורה. באיזשהו שלב יגיד לה יאסין: "את משוגעת".
אף שאין סיכוי שיתפתח משהו רומנטי בינו לבין סלין (שבמודע או שלא במודע מתעתעת בו בנגיעותיה המזדמנות ובחיוכיה המזמינים, כפי שגם הסרט מתעתע בצופיו), הקשר בין השניים נמשך. והוא כולל גם את נאסיר, שמזמין את סלין להשתתף, כאשה היחידה וכלא-מוסלמית היחידה, באחד משיעוריו. בין סלין לנאסיר נרקם קשר עמוק יותר מזה שבינה לבין אחיו הצעיר. כל אחד מהשניים מייצג קיצוניות דתית מסוג אחר, ושני סוגי הקיצוניות הדתית הזאת משתלבים בהמשך העלילה.
על סף טירוף
סופו של הסרט, שלא ייחשף כאן, נתון לפרשנויות שונות. האם הוא מתרחש לפני אירועים אחרים שתוארו? האם מה שקודם לו מתרחש בדמיונה של הגיבורה? ואולי דווקא סוף הסרט הוא מדומה? האי-יכולת לבחור בתשובה הנכונה לשאלות האלה עלולה לבלבל את הצופים ואף לתסכל אותם. אך דווקא האי-ודאות הזאת משתלבת היטב בנושאו העיקרי של הסרט, שעוסק בפן הפרדוקסלי של הדת והאמונה.
"סרטי הוא מטאפורה", אומר דומון, "ולכן לא התעסקתי יותר מדי בשאלות של סבירות ואמינות ריאליסטיות. בכלל, הריאליזם כשלעצמו איננו מעניין אותי. מה שמעניין אותי הוא יכולתו של הקולנוע להתבונן במציאות כאילו היא שקופה, ובו בזמן לחשוף את מה שאינו נראה בה; לחשוף את הנסתר בתוך הגלוי".
מה משך אותך לעשות את הסרט?
"הקריאה בכתביה של הדוויג, שהאמינה בעליונותה של האהבה הקדושה על האהבה הרומנטית. אינני אדם דתי, אינני אדם מאמין, אבל אני כן מאמין בגאולה, אני כן מאמין בקדושה, ואני מאמין בהן לא כערכים דתיים דווקא, אלא כערכים אנושיים. המיסטיקה מעניינת אותי כיום אף יותר מהפילוסופיה, מכיוון שהיא מתקיימת מעבר לרציונלי, מעבר למה שניתן להבנה ולפרשנות מיידיות. מה שמעניין אותי בפנאטיות דתית מהסוג שהדוויג ייצגה הוא הקשר בין אהבה להקרבה ובין אהבה לאלימות. סלין, בהתנהלותה במנזר וגם במה שמכונה בסרט 'העולם האמיתי', מייצגת את הקשר הזה, שאותו ביקשתי לחקור ולייצג על בד הקולנוע".
האם אתה מסכים לקביעתו של יאסין שסלין משוגעת?
"אינני יודע. אני כן מסכים שיאסין הוא הדמות הנורמלית היחידה בסרט".
מציאות על סף טירוף ניצבה במרכז סרטיו הקודמים של דומון, ובהם "חיי ישו" ו"פלנדריה". ואולם, אם סרטים אלו תיארו מציאות קשוחה ואכזרית, שבה האדם מתגלה כחיה שאינה מודעת למצב שבו היא נתונה, אזי "הדוויג" הוא סרט רך יותר, אפילו אוהב יותר, שגם מושמעת בו מוסיקה (שדומון נמנע ממנה בעבר). ולעומת סרטיו הקודמים, שבהם הגשמיות ניצחה והמין הבוטה והמכוער לעתים קרובות הביס את דמויות הגיבורים - "הדוויג" עוסק בחיפוש אחר ניצחון הרוחני על הגשמי, גם אם ניצחון זה מלווה באלימות לא פחותה מזו שהציג דומון בעבר.
ז'ולי סוקולובסקי ב"הדוויג"
דומון נולד ב-1958 בבאייל שבצרפת. הוא למד פילוסופיה יוונית וגרמנית, ואת "חיי ישו", שהיה סרטו העלילתי הארוך הראשון, ביים ב-1997. הסרט לא היה ביוגרפיה של ישו, אלא תיאר את חייהם של צעירים מובטלים בצפון צרפת, שמבלים את זמנם הפנוי ברכיבה על אופנועים ובהתעללות במהגרים מוסלמים. הוא זיכה את דומון בציון לשבח בתחרות "מצלמת הזהב" לסרטי ביכורים בפסטיבל קאן.
סרטו הבא, "האנושות" מ-1999, הציג את סיפורו של מפקח משטרה החוקר את פרשת האונס והרצח של ילדה בת 11 ומנסה לשמור על אנושיותו במציאות של אטימות רגשית ואלימות. סרטו השלישי של דומון, "29 דקלים", הביא אותו ב-2003 לארצות הברית; הוא יצר סרט מסע שגיבוריו, צלם ואשה מובטלת, יוצאים מלוס אנג'לס למסע במדבר בדרום קליפורניה. זה היה סרט אקסצנטרי וביזארי, היחיד מסרטיו שכמעט לא זכה להערכת הביקורת.
"פלנדריה" מ-2006, הסרט הרביעי של דומון, הציג את סיפורם של שני פועלים בחווה בבלגיה, הנשלחים להילחם באיזושהי מדינה במזרח התיכון, כנראה בעיראק (אם כי שמה אינו מצוין בסרט). שם הם מבצעים פשעי מלחמה, חווים זוועות שמבוצעות נגדם, ורק אחד מהם חוזר הביתה למולדתו, שהיא מקום אטום רגשית ואלים לא פחות.
גם העלילה של "הדוויג" כוללת ביקור במזרח התיכון ומתארת הפגזה של אזרחים. המקום נראה כמו הגדה המערבית, אך שמו אינו מצוין בסרט. הסצינות האלה, מספר דומון, צולמו בביירות. "נמנעתי מלציין היכן הן מתרחשות", הוא אומר, "כי לא רציתי שהקהל יזהה את המראות עם ישות לאומית מסוימת. לא רציתי שהוא יגיד: זה אזרח פלסטיני, זה חייל ישראלי. כמו ב'פלנדריה', רציתי להראות את הזוועה בגילומה הישיר ביותר. כי הזוועה - ואין זה משנה היכן היא מתרחשת ומי מבצע אותה - היא זו שמניעה את גיבורי הסרט".
בין הגלוי לנסתר
הקולנוע של דומון הוא קולנוע של פרדוקסים. הוא ריאליסטי ועם זאת חותר לסימבוליקה ולהפשטה. הוא סגפני בסגנונו כמו זה של במאים מדורות קודמים, כגון קרל תיאודור דראייר הדני ורובר ברסון הצרפתי, שאף הם עסקו במאבק בין הגוף לנפש ובחיפוש אחר גאולה, ודומון מעריך ומודה שהושפע מהם; ועם זאת, יש בקולנוע שלו פרצי יצריות ואלימות שהם מפתיעים ומזעזעים דווקא בשל התרחשותם בנוף קולנועי מאופק לכאורה.
האם ההתעניינות של דומון במיסטיקה קשורה לעיסוקו בבימוי קולנוע? בשיעור שסלין נוכחת בו דן נאסיר במתח המתקיים בכל דת בין הנגלה לעין לנסתר ממנה ובין הנוכח לנעדר - מתח שמתגלם בדמותו של האל עצמו. המתח הזה בין הגלוי לנסתר ובין נוכחות להיעדרות מאפיין גם את אמנות הקולנוע. האם זו הסיבה שדומון נמשך לעסוק בו?
"בהחלט כן", הוא משיב. "המתח הזה הוא מה שמעניין אותי יותר מכל בעשיית סרטים. יש קשר עז בין קולנוע לדת, ואני לא מתכוון לזה במובן השטחי, שאנשים מעריצים כוכבים וכך הלאה. אני מתכוון לכך שגם בקולנוע, בזמן הצפייה בסרט, כדי להיטמע בחוויה אתה חייב להאמין בנוכחותו של הנעדר מול עיניך. אני חושב שיופיו של הקולנוע ועוצמתו נובעים מההיבט הזה שלו. בקולנוע אתה חייב להאמין"; דומון חוזר על המלים האלה כמו היו סוג של תפילה.
האם אפשר לומר לפיכך ש"הדוויג" אינו עוסק באהבה לאלוהים דווקא, אלא באהבה בכלל?
"בדיוק כך. האהבה היא נושא הסרט, האהבה על היבטיה הענוגים והאלימים כאחד, האהבה כעוצמה קיצונית שעלולה להיות אלימה וגם ככוח שמבשר קדושה ועשוי להביא לגאולה. זו יכולה להיות האהבה לאדם, האהבה לאלוהים וגם האהבה לקולנוע. סרטי אינו מתריע כנגד האהבה על ביטוייה הקיצוניים ביותר, כפי שאחדים סברו. האהבה היא בעיני הערך האנושי המקודש מכל. כפי שגם סלין אומרת בסרט: אי אפשר לחיות בלי אהבה. בשבילי, 'הדוויג' הוא סיפורה של אשה צעירה שרוצה לאהוב יותר מכל".
בכל סרטיך אתה משתמש בשחקנים לא מקצועיים, כפי שעשה לרוב גם רובר ברסון. מדוע?
"כי יש משהו מיידי ואותנטי בשחקנים לא מקצועיים, שאין בשחקנים מקצועיים. אני אוהב את העובדה ששחקנים לא מקצועיים מביאים לסרטיהם רק את עצמם ולא את התפקידים שכבר גילמו קודם לכן; שאין להם הטכניקה שיש לשחקנים מקצועיים, שעלולה לנכר אם מבחינים בה. בסרטי הקודמים עסקתי בדמויות שמתקשות לבטא את עצמן, שמתקשות לתקשר עם עצמן, והעובדה שהשחקנים שגילמו אותן היו לא מקצועיים סייעה לי להבליט זאת.
"האינטואיטיביות שבה הם ביצעו את תפקידיהם ייצגה היטב את הקשיים שהדמויות עצמן חשו ולא היתה להם היכולת להביע. ב'הדוויג', הדמות המרכזית כן יודעת לבטא את עצמה, היא כמעט יותר מדי מודעת לעצמה, אבל המודעות הזאת מסמנת בלבול ומבוכה שאינם שונים בהרבה מאלה שאיפיינו את גיבורי סרטי הקודמים. את ז'ולי סוקולובסקי פגשתי במקרה, ומיד כשהתחלנו לדבר הבחנתי בשילוב בין נחישות לביישנות שאיפיין אותה והבנתי שהיא האשה הנכונה לגלם את דמותה של סלין".
'עכבר העיר'
ציטוט ההודעה
