ההתחזות של ג'ולי אנדרוז ב"ויקטור ויקטוריה", שבו גילמה אשה שהתחזתה לגבר שהתחזה לאשה, היתה כאין וכאפס לעומת זו של רוק הדסון ב"דו שיח בחדר המיטות", הקומדיה המצליחה הראשונה שלו (הוא כבר הופיע בתחילת הקריירה שלו בקומדיה "האם מישהו ראה את נערתי?", אבל היא לא זכתה להצלחה גדולה). הדסון, שהיה הומוסקסואל, גילם ב"דו שיח בחדר המיטות" גבר הטרוסקסואל, רודף נשים סדרתי, שמתחזה להומוסקסואל כדי להכניס את דוריס דיי לרשימת כיבושיו. במקרה של "ויקטור ויקטוריה" זו היתה דמות פיקטיבית; במקרה של "דו שיח בחדר המיטות", נוצר חיבור (או חיכוך) בין הדמות הפיקטיבית שהדסון גילם בסרט לבין סיפורו האמיתי של הכוכב.
שכשראיתי את הסרט לראשונה ב-1959 (ומי לא ראה אותו? הוא היה להיט ענק) לא ידעתי (וגם העולם לא ידע, פרט להוליווד) עד כמה המתרחש בסרט הוא בדיחה פרטית, כמעט בדיחה אכזרית על חשבון חייו הפרטיים של הדסון, שנטייתו המינית התגלתה רק כאשר היה לסלבריטאי הראשון שחלה באיידס ומת ב-2 באוקטובר 1985, בהיותו בן 59.
לא ידעתי (ובכלל, מי חשב על דברים שכאלה אז? וגם, ב"דו שיח בחדר המיטות" המלה "הומו" לא הוזכרה; הצופים היו אמורים להבין למה מתחזה הדמות שהדסון מגלם על פי רמזים סטריאוטיפיים, הומופוביים אם תרצו, שגרמו לדוריס דיי לפעור מולה עיניים נדהמות). אבל תמיד סימפטתי את הדסון, אולי כי הקריירה שלו התפתחה במקביל להתעניינות שלי בקולנוע (רוב הכוכבים הגדולים של התקופה כבר הגיעו לשיאם עוד קודם לכן). אף שהוא ייצג על הבד גבריות כל אמריקאית מפוארת (כמעט בכל מאמר שפורסם עליו ב"עולם הקולנוע" צוין שהדסון הוא כוכב הקולנוע הגבוה ביותר בהוליווד, הוא היתמר לגובה של 1.93 מ') היתה בו מידה מסוימת של עדינות, פגיעות, חולשה, שהפכה את גבריותו לנגישה ולא מאיימת.
אולי התכונות האלה היו הסיבה לכך שדאגלס סירק, גדול במאי המלודרמות בשנות ה-50, בחר בו כשחקן המועדף עליו כדי לייצג את הגבריות האמריקאית בחוסנה ובחולשתה. בין 1952 ל-1957 כיכב הדסון בשמונה מסרטיו, שארבעה מהם היו יצירות מופת (ראו מסגרת) וגם בסרט תשיעי ששמו "לעולם אל תאמר שלום" מ-1956, שאמנם חתום עליו הבמאי ג'רי הופר, אבל הטענה היא שהדסון לא היה מרוצה מעבודתו של הופר, שהיה במאי זניח למדי, וסירק ביים את רוב הסרט.
מגינות הציבור
רוק הדסון לא היה כוכב הקולנוע הראשון שרמזים לזהותו המינית הופיעו בסרטיו. כיום, כשידוע הרבה יותר על קרי גרנט מכפי שהיה ידוע בעבר, בזכות ספרים שהתפרסמו על אודותיו או ספרים שעוסקים בהומוסקסואליות בהוליווד הקלאסית, אפשר לזהות רמזים לזהותו המינית בכמה מסרטיו. כבר ב-1938, בקומדיה הפרועה של האוורד הוקס "צער גידול חיות", כאשר נשאל באחת הסצינות בסרט על ידי גבירה מכובדת ומופתעת מדוע הוא לובש חלוק של אשה הוא עונה: "!Because I just went gay all of a sudden". ובקומדיה נוספת, "אשתי המועדפת", שביים גארסון קאנין שנתיים לאחר מכן, הוא מקנא באשתו, שגילמה אייריין דאן, על כך שהיא בילתה שבע שנים על אי בודד בחברת רנדולף סקוט. באחת הסצינות הוא אפילו מביע התפעלות ממראה גופו החשוף של סקוט.

גרנט (משמאל) וקליפט | תצלומים: היימי פינק, אי-פי
הציבור לא ידע, אבל הוליווד ידעה, שגרנט וסקוט היו בני זוג שאפילו התגוררו יחד במשך כמה שנים. במובן מסוים צריך להעריך את תעוזתם של השניים, שלא חששו לשתול רמזים בנוגע לזהותם המינית לסרטיהם בתקופה שבה לא היה עולה על הדעת אפילו לחשוף לציבור את עובדת היותו של כוכב הומו. היתה בכך משום התרסה, אולי הזדמנות לחוש מידה של פורקן מההתחזות התמידית שנכפתה עליהם; ואולי אותה התרסה נבעה גם מכך שאותם כוכבים ידעו שהם מוגנים על ידי האולפנים שהעסיקו אותם.
הוליווד של פעם נשלטה אמנם על ידי רכילאיות מיתולוגיות, ובראשן לואלה פארסונס, הדה הופר ושילה גרהם, שראו את תפקידן לא רק כחושפות מידע על כוכבי הקולנוע אלא גם כמגינות על הציבור מפני הניוון המוסרי של הוליווד. אבל הן שיחקו משחק כפול שמטרתו היתה גם להגן על הוליווד, שסיפקה להן את פרנסתן וביססה את מעמדן. לכן הן שיתפו פעולה עם האולפנים ולא חשפו מידע שיכול להזיק להוליווד כמו, למשל, מידע הנוגע לזהותם המינית של גדולי כוכביה, גברים ונשים כאחד. כפי שהסרטים ההוליוודיים דיברו בשפה סמלית ואלגורית בשל מגבלות הצנזורה הפנימית ששלטה בהוליווד מראשית שנות ה-30 ועד אמצע שנות ה-60, כך גם הן. ולכן האופן היחיד שבו הן יכלו להתייחס, למשל, להומוסקסואליות של כוכב כגון מונטגומרי קליפט, היתה לתאר אותו בכתיבתן המתלהמת כ"רווק מושבע", מושג שנהפך לשם צופן, שמי שהבין את משמעותו הבין ומי שלא - לא.
אולי הרמז העיקרי ל"אמת" שהסתתרה מאחורי דמותו הציבורית של רוק הדסון באה לידי ביטוי בכך שברוב סרטיו הטובים ביותר הוא גילם אדם שחשף תחילה צד אחד של אישיותו ואחר כך צד אחר, לעתים קרובות צד מוסתר ומנוגד לו. אבל היכולת הזאת, לחשוף צדדים מנוגדים באישיות, היא תנאי הכרחי להיווצרותו של כוכב. מהבחינה הזאת ייצג הדסון בסיפורו הפרטי והציבורי את הכוכבות במהותה האולטימטיבית. במקרה שלו נוסף לאותה כוכבות ממד מיוסר ואפילו טראגי. ההלם שטילטל את העולם כשנודע על מחלתו והוא נראה כחוש וחלש, בהופעתו האחרונה, כאורח בתוכנית הטלוויזיה של דוריס דיי, נבע מכך שההנגדה במקרה שלו היתה קיצונית כל כך. דמותו של ביק בנדיקט, הטייקון הטקסני שהדסון גילם ב"ענק" של ג'ורג' סטיבנס (התפקיד היחיד שזיכה אותו במועמדות לאוסקר) נמוגה מול העיניים אל תוך החשיכה שהוליווד עטפה בה את הדסון לאורך הקריירה שלו.
למרות המועמדות היחידה לאוסקר, רוק הדסון לא זכה מעולם להערכה של ממש כשחקן, כפי שגם שחקנים אחרים מסוגו, כגון טוני קרטיס, שמת לפני זמן קצר, או קרי גרנט (שזכה רק באוסקר על מפעל חייו, ב-1970 אחרי שפרש כבר מעשיית סרטים). להדסון לא היו המיומנות, האלגנטיות והשנינות שהיו לגרנט. לעתים היה בו משהו מעט מאובן. אבל היתה לו היכולת להתנהג מול מצלמה בטבעיות כובשת שהלכה והשתכללה עם השנים.
איני יודע אם הוא היה שחקן טוב, אבל אני יודע שהוא היה שחקן קולנוע טוב, ויש הבדל בין שני התארים האלה. זה מזכיר את הסיפורים ששותפיו לעבודה של גרי קופר היו מספרים עליו, שכאשר ראו אותו עובד, היתה להם תחושה שהוא אינו עושה דבר, שהוא אינו משחק כלל; אבל ברגע שאותה הופעה נחשפה על בד הקולנוע, התגלו בה רבדים שלא נראו כלל כשעדשת המצלמה כוונה כלפיו ותיעדה את הופעתו.
יש לי חיבה לשחקנים שלא רואים אותם עובדים קשה מדי או מתאמצים, והדסון היה שחקן קולנוע שכזה. שחקני קולנוע שכאלה זוכים לרוב לפחות הערכה משחקנים שמפגינים את יכולתם המגוונת בכל הזדמנות. לכן, למשל, יש לי חיבה כיום לשחקן כמו קווין קוסטנר, שהופעותיו בסרטים הן תמיד מדויקות וטובות, אבל כמו הדסון, האיפוק שהוא מפגין בהופעותיו אינו מזכה אותו בהערכה שלה הוא ראוי. כמו הדסון, גם הוא היה מועמד עד כה לאוסקר פעם אחת בלבד כשחקן (ב-1990, כשכיכב בסרט שהוא עצמו ביים, "רוקד עם זאבים", אבל במקרה שלו הסרט והוא עצמו כבמאי כן זכו באוסקרים).

"ככל שהשמים מרשים", 1955
הדסון הופיע בכל סוגי הז'אנרים האפשריים, מלודרמות, קומדיות, מערבונים, סרטי הרפתקאות ואפילו בסרט מוסיקלי אחד, "לילי היקרה" ב-1970 לצד ג'ולי אנדרוז (שביים בעלה, בלייק אדוארדס, והיה כישלון קופתי). כאשר הקריירה הקולנועית של הדסון החלה לדעוך הוא עבר לטלוויזיה ובין 1971 ל-1977 כיכב בסדרת המתח הקומית המצליחה "מקמילן ואשתו". בכל אותם סרטים וז'אנרים הוא ייצג את הגבריות האמריקאית היציבה והנגישה. העובדה שזו היתה אשליה בלבד היא כיום הסיבה העיקרית שזוכרים אותו. אבל סיפורו היה גדול יותר מהסוד שהוא הסתיר, והסוד היה גדול יותר מהסיפור עצמו. לא פלא שהדסון נהפך לכוכב בעקבות הופעותיו בכמה מהמלודרמות הרדיקליות ביותר שהופקו בהוליווד בשנות ה-50. הוא היה למלודרמה הוליוודית בעצמו.








'עכבר העיר'