איליי ואלך, המכוער המופלא של הוליווד
פרס אוסקר על מפעל חיים
"אני רוצה להראות לך משהו", אומר איליי ואלך ומוליך אותי אחריו לתוך דירתו באפר-וסט-סייד שבמנהטן. הוא מתכוון לרישום מאת אל הירשפלד, אחד משניים התלויים על הקיר הראשי: "אנני ואני ביום הנישואים ה-50 שלנו".
כל מי שבקי בהיסטוריה של התיאטרון בניו יורק בעשורים האחרונים ודאי יזהה בדמויות שצייר הירשפלד את ואלך ואת אן ג'קסון, שכיכבה לצדו לעתים קרובות והיא גם אשתו זה 62 שנים. ג'קסון עצמה, שמעולם לא היתה טיפוס שמחמיץ את האות להיכנס לבמה, נכנסת, ניגשת לקבל זר צנוע של אירוסים סגולים וגומלת לי בנשיקות ובאחת הגרסאות של החיוך הזורח שעטו של הירשפלד הפליא ללכוד.
הדיוקן של הירשפלד הוא היצירה הבולטת הערב, אבל הדירה עמוסה מזכרות מנישואים ארוכים, משתי קריירות שזורות זו בזו, משלושה ילדים ומאינספור חברויות אמיצות. יש שם תצלומים שנראים בהם מרילין מונרו, איליה קזאן, קלינט איסטווד, טרומן קפוטה ואחרים; תמונות של בנם של בני הזוג, פיטר, ושל שתי בנותיהם, רוברטה וקתרין, וגם כאלה שצולמו בידיהם; מכתבים, פרסים ומחוות ממוסגרים. אי שם בין כל אלה יהיה צורך לפנות מקום לפרס אוסקר לשם כבוד שיקבל ואלך במוצאי שבת בלוס אנג'לס, כמה שבועות לפני יום הולדתו ה-95.
פרס האוסקר על מפעל חיים הוא גולת הכותרת של שנה פורייה להפליא, שבה הופיע ואלך ב"סופר הצללים" בבימויו של רומן פולנסקי וב"וול סטריט: הכסף מדבר" של אוליבר סטון. אם מוסיפים לכך את מועמדותו לפרס אמי על תפקיד בסדרת הטלוויזיה "האחות ג'קי", התירוץ העיתונאי לביקור בבית ואלך-ג'קסון ברור.
================================================================================ =============
נבלים חמי מזג
אבל זה המקום לגילוי נאות: לא נכנסתי לשם בכובעי כעיתונאי. זו אינה הפעם הראשונה שאני רואה את רישומיו של הירשפלד או את האלבומים המשפחתיים. יצאתי מהמעלית בבניין הזה, שנבנה לפני מלחמת העולם השנייה, פעמים רבות יותר משאוכל לספור. למעשה, הורי נישאו בחדר המגורים הזה.
קראו לזה נפוטיזם, אבל בשבילי ואלך הוא דוד איליי. ליתר דיוק הוא דוד-רבא שלי; סבי, סם ואלך, שמת ב-2001, היה אחיו הבכור. הם ושתי אחיותיהם, סילביה ושירלי, גדלו מעל חנות ממתקים ברחוב יוניון בברוקלין והיו המשפחה היהודית היחידה בגוש בניינים שרובו אוכלס באיטלקים (בפעם האחרונה שבדקתי היתה בכתובת הישנה חנות למזון לחיות מחמד).
"הטוב, הרע והמכוער"
סם הוא ששלח את איליי לאוניברסיטת טקסס, שהיתה האפשרות הזולה ביותר לרכוש השכלה, והוא שעודד את אחיו הצעיר לעשות תואר בחינוך למקרה שקריירת המשחק לא תעלה יפה. וכשהצליח כשחקן לא היה גאה ממנו. אני אוהב להקשיב לסיפורים החביבים של איליי, המעורבים בכמה בדיחות ישנות וטובות. יש בכך גם תענוג מוכר וגם חוויה על-טבעית, שכן אף שכבר שמעתי את רובם, לעולם איני יודע אל נכון אם איליי הוא שסיפר אותם או שמא סם. אמנם היו בין השניים כמה קווי דמיון משפחתיים ברורים, אבל לא היה אפשר להתבלבל ביניהם. "הוא אחי הגדול, איך זה שאני הקירח?" נהג איליי לומר. אבל אני זוכר שהתקשיתי להבחין בין הקולות שלהם.
יהיה המקור אשר יהיה, גדלתי עם סיפורים על הדוד איליי: הילד הקטן שתמיד הסתבך בצרות; החובש הצבאי ששירת בתיאטרון האירופי במלחמת העולם השנייה; ובעיקר כוכב התיאטרון והקולנוע. נקודות השיא בקריירה המוקדמת שלו, כדמות חשובה בפריחת התיאטרון האמריקאי שאחרי מלחמת העולם השנייה, היו תמיד מקור גאווה משפחתי מיוחד ועדיין מצמררות את חובבי התיאטרון בעלי הזיכרון הארוך. הוא השתתף באחת מהפקות התיאטרון המקורית של "בית התה של ירח אוגוסט" ושל "מר רוברטס", אף שלא הופיע בעיבודים הקולנועיים שלהם.
סרטו הראשון של הדוד איליי היה "בייבי דול" מ-1956 בבימויו של איליה קזאן על פי תסריט מאת טנסי ויליאמס - סרט שזיכה אותו בפרס האקדמיה הבריטית ובמועמדות לגלובוס הזהב, ושספג גינוי מצד הכנסייה הקתולית.
הסרט הזה, ורצף יוצא דופן של סרטים משנות ה-60 - "שבעת המופלאים", "Victors", "יוצאי הדופן" וכמובן "הטוב, הרע והמכוער" - הוקרנו כולם לפני שנולדתי, פיסות אגדה משפחתיות שגיליתי, בווידיאו או בשידורי טלוויזיה מאוחרים או בסינמטקים, כשרכשתי אני את ההשכלה הלא-פורמלית שלי בתולדות הקולנוע. אבל הוא מעולם לא האט את הקצב, וביותר מ-54 שנים צבר פילמוגרפיה של יותר מ-90 סרטי קולנוע וכן עשרות הופעות בטלוויזיה.
על המסך הקטן למדתי לזהות אותו ולצעוק למסך, "היי, זה דוד איליי!" (עשיתי זאת גם כשראיתי את "מיסטיק ריבר", שבו התארח בתפקיד זעיר, סצינה אחת, כבעלים פטפטן של חנות משקאות, ושמו אינו מופיע ברשימת הקרדיטים). בילדותי, לאחר שראיתי אותו בכמה מחזות שלא הבנתי בכלל, שמחתי לצפות בו בתפקיד מר פריז, רוקם מזימות נגד ברט וורד ואדם וסט בסדרת הטלוויזיה הישנה "באטמן" (אני מניח שחובתי המלומדת לציין שגם אוטו פרמינגר שיחק בתפקיד הזה, וכמובן גם ארנולד שוורצנגר; אבל לדעתי הבלתי משוחדת הם לא מגיעים לקרסוליים שלו).
"סופר הצללים", 2010
רוב הנבלים שהדוד איליי גילם היו חמי מזג בהרבה, למשל השודד קלוורה ב"שבעת המופלאים". הסצינה שבה נורה ונהרג הביכה את בנו הקטן, פיטר - "אבא, איך לא הצלחת לשלוף ראשון לפני יול ברינר?" - ולפחות על פי האגדה המשפחתית, הסבה אי-נחת לאביו אייב כשסחטה תרועות מהקהל.
אני יודע שהחיבה האישית שלי משפיעה על שיקולי הביקורתיים, אבל נדמה לי שמה שזוהר במשחקו של איליי, ותהיה הדמות שהוא מגלם כועסת, בוגדת או מכוערת ככל שתהיה - והוא תמיד יהיה "המכוער" בעיני חובבי מערבוני הספגטי - הוא הקסם המחוספס שלו. על פי האקדמיה למדעים ולאמנויות הקולנוע, איליי הוא "זיקית ביסודו, שלובש ללא מאמץ מגוון רחב של דמויות ובה בעת מטביע בכל תפקיד חותם שאינו ניתן לחיקוי". זה נכון, אבל זה גם טקסט סטנדרטי שהיה יכול להתאים בה במידה לקארל מולדן, שכיכב לצדו ב"בייבי דול", ולרבים מבני דורו חניכי אסכולת "השיטה". אצל איליי יש שובבות וערמומיות; לא ממש קריצה מודעת לעצמה אלא התענגות מוחשית מהכיף הצרוף שבמשחק.
היו מקרים שהתכונה הזאת נהפכה למשחק מוגזם - ולפחות פעם אחת הדבר הקנה לו תהילה. זה היה ב"הטוב, הרע והמכוער", שבו, בתפקיד השותף והשעיר לעזאזל של קלינט איסטווד, הוא היה לאב-טיפוס של המערבונים: דמות קריקטוריסטית, אקדוחן עדין נפש, טיפש קדוש ודמות שנידונה לציטוטים כל עוד אנשים יצפו בסרטי קולנוע.
================================================================================ ======
נישואים ארוכים ומאושרים
כמו רוב האנשים בשנות התשעים לחייהם, איליי נוטה לשקוע בזיכרונות ולחזור לנושאים וסיפורים מסוימים. כשהוא משמיט מלה או שוכח שם או כותרת של סרט ("הסרט שעשיתי בקמבודיה, עם פיטר אוטול...") יימצא מי שישלים את החסר ("לורד ג'ים") - מבקר קולנוע שמתארח אצלו, אחד מילדיו וברוב המקרים הדודה אנני.
על פי ויקיפדיה, נישואיהם הם "מן הארוכים והמצליחים בתולדות הוליווד". זו אולי לא מחמאה גדולה, והוליווד למען האמת אינה צור מחצבתם של איליי ואנני. קודם כל, הם היו כוכבים גדולים בהרבה בניו יורק, שם התגוררו תמיד ושם כיכבו כצמד בקומדיות כגון "Luv" ו"Twice Around the Park", שתיהן פרי עטו של ידידם מאריי שיסגל ("Luv", שביים מייק ניקולס, זכה בשלל פרסי טוני ובעיבוד קולנועי בכיכובם של אחרים).
"הייתי אוהבת להיכנס לחדר כשאיליי מתראיין ולהגיד, 'יש לי חדשות עצובות'", מספרת אנני כשאנחנו מתיישבים לארוחה. "'הקשר שלנו לא עובד. אנחנו גמרנו'".
קשה לחשוב שעיתונאי כלשהו ייפול בפח הזה, וזה רק משפר את הבדיחה.
"אתה רואה? היא אוהבת להתגרות בי", אומר איליי.
"הייתי בהצגת הבכורה של 'חופשה', סרט שעשיתי עם קייט וינסלט", הוא ממשיך, "והייתי מוקף בהמון צעירות יפהפיות. אחרי שהן הלכו, אנני ניגשת אלי ואומרת לי, 'בחיי, אין לי מושג מה הן מוצאות בך'".
דווקא יש לה מושג, כמובן. ומה שחשוב יותר לענייננו הוא שהאקדמיה - שמעולם לא העניקה לדוד איליי מועמדות והוא מעולם לא טרח להצטרף אליה - לפחות מבינה ממה רבים כל כך מאתנו מתפעלים זמן רב כל כך.
הדוד איליי עצמו מקבל את החדשות בשלווה. באחד הבקרים בחודש שעבר, זמן קצר אחרי פגישתנו, באתי לבקרו שוב. הוא קידם את פני בתלונתו הרגילה על ה"ניו יורק טיימס", שלדבריו אינו יכול למצוא בו את מודעות האבל, שנודדות ממדור אחד לאחר בימים שונים. גם נודע לו שידידו הקרוב, המחזאי ג'וזף סטיין, מת, והוא הירהר בידידים אחרים שהלכו לעולמם בזמן האחרון, ובהם פטרישיה ניל, שבטקס הלוויה שלה הוא נשא דברים השנה. אבל עד מהרה עבר הלאה, לסיפורים על קלינט איסטווד ועל מרילין מונרו. הוא גם נזכר בספרו האוטוביוגרפי מ-2004, "The Good, The Bad and Me" (הטוב, הרע ואני). "התת-כותרת היא 'In My Anecdotage', אוסף האנקדוטות שלי", הוא מספר. "ביל קלינטון שאל אותי אם אני מרשה לו להשתמש בתת-כותרת הזאת, ועניתי לו: 'הספר שלך נמכר בשני מיליון עותקים. איך אתה מעז לנסות לגנוב את התת-כותרת שלי?'").
והיה לו עוד מה להראות לי, לרבות פסקה מאחד ממכתביו של טנסי ויליאמס, החולק כבוד לידידיו הנאמנים איליי ואנני, שעודדו אותו לנוכח דבריהם הקשים של מבקרים מזדמנים (לרבות מבקרי ה"ניו יורק טיימס"). "איליי", כתב ויליאמס, "גילה מה מרגיז אנשים. הוא מאושר".
'עכבר העיר'
פרוייקט סוף שנה ולקראת האוסקר יעודכן בהמשך.
