טוב לי ככה
לא יצא לי לכתוב קטע כזה, או בכלל משהו שהוא לא בחרוזים - אז קחו בחשבון
תגובות בונות D:
אני לא יודע איך היא ניראת, אבל כל פעם שאני מדמיין אותה היא ניראת אחרת.
תמיד יש לה שיער ארוך וגולש, כזה שאתה יכול לשבת שעות ולשחק בו. לפעמים הוא שחור, לפעמים חום, ולפעמים בלונדיני - אבל תמיד מושלם.
ויש לה חיוך גדול ואמיתי, בצורה של האות די, ואף קטן ושפיצי - לא מהסוג המעצבן, מהסוג החמוד.
ואנחנו גרים ביחד, בעיר קטנה. לפעמים בעיר שאני גדלתי בה, לפעמים בעיר שלה. לפעמים בסתם עיר.
ויש לנו בית גדול. עם 2 קומות. אף פעם לא בבניין. ולפעמים יש גינה, לפעמים אין - אבל אנחנו מרוצים. ויש לנו 2 ילדים, בן ובת. לפעמים הבן הוא הגדול ולפעמים הבת, והגדול תמיד מתעלל בקטן.
אבל זה בסדר, הם אחים.
והיא גם כותבת, או מציירת. לא כמקצוע, כתחביב. יש לה מקצוע מכובד, עורכת דין או משהו כזה, אבל היא תמיד ניראת טוב במדים שלה. תמיד.
עכשיו היא נשענת לי על היד. לפעמים על הירך. לפעמים שמאל, ולפעמים ימין. אבל זה לא באמת משנה, העיקר שנוח לה.
והילדים עכשיו משחקים, לפעמים לידנו ולפעמים למעלה, ואנחנו רואים טלוויזיה. משהו מצחיק, תמיד.
ועכשיו מתחילה לכאוב לי היד. או הירך, זאת אומרת. אבל אני לא זז, טוב לי ככה.
ואני מלטף את השיער ה-כל-מיני-צבעים הגולש שלה, והיא מסתכלת עליי, ומחייכת, עם החיוך ה-די המדהים שלה, ואני שומע את הילדים צוחקים, והטלוויזיה מדברת
ועדיין אין שלום, ועדיין רעבים באפריקה. ואני כבר לא מרגיש את היד.
אבל זה בסדר.
אי אפשר לבקש יותר.
ציטוט ההודעה
