נמאס לי מעצמי, מהחיים ובכלל (18)

[משתמש אנונימי]

ערב טוב לכולם... חשבתי אם לפרוק את זה כאן ובסוף החלטתי לשתף אותכם בחיים הבלתי נסבלים עליי.
אני אתחיל מעצמי... אני בת 18 לומדת כעת בכיתה י"ב וחיים שלי או יותר נכון הקיום שלי מאוד, מאוד בזבל. יש כמה חומות שעומדות לפניי ואפילו אם אנסה לשבור אותם (מה שנקרא ללכת עד הסוף ) אשבור את הראש ולא את החומה. אני אתחיל באחרים אסיים בעצמי.
האחרים מתחלקים לשני קטיגוריות: אח גדול וחברה.
-אח גדול- הוא גדול ממני בשנתיים, הוא היה ילד טוב ונחמד ופעם הינו בקשר נפלא. תמיד אמרו עלינו "איזה אחים למופת", עכשיו לפני שנה פחות או יותר הוא התגייס. האדם הזה השתנה מקצה לקצה... איבדנו את הקשר החזק הזה שהיה בינינו ועוד יותר, הוא תפס "תאוצה" ומתחיל להעליב מכול הכיוונים. כול פעם כשהוא חוזר הביתה מהבסיס, אין פעם אחת שאנחנו לא רבים. הוא תמיד מנסה להתנשא מעליי: "מה את מבינה בחיים" וגם מתחיל לצחוק עליי בלי סיבה ולבקר אותי מכול הבחינות, בעיקר מבחינה חברתית וכו'. אמרתי לו שיפסיק כי זה נורא מפריע ולא נעים, אבל הוא ממשיך. כשהוא נמצא בבית אני נורא עצבנית ונורא לא מוצאת את המקום שלי בבית אפשר להגיד. היחסים שלנו לא ממש טובים.

-החברה- פעם היו לי חברים ממש טובים. כשעליתי לתיכון חתכתי את הקשר איתם מהרבה בחינות, בעיקר מבחינות חברתיות. היכרתי חברים חדשים ואת הישנים עזבתי, כי התביישתי בהם נורא. למה התביישתי? בגלל שהם היו שונים: הם התנהגו אחרת, בגלל המראה שלהם (וגם החברה לא ממש קיבלה אותם למרות שכול אחד ואחת מהם פשוט בני אדם מדהימים) ואני העדפתי להיות באמצע החברה ולא בשוליים. בקיצור אפשר להגיד בגדתי בהם, נכנסתי למעגל "חברים" חדשים פעם היה הכול בסדר, אבל עם הזמן הבנתי שאני לא נחוצה בחברתם רובם מפנים אליי גב (למרות שלפני הם ממש היו תלויים בי אפשר להגיד), היום אפילו לא איכפת להם אם אני חיה או לא. רק בתיכון הם לפעמים עושים טובה שאומרים בוקר טוב.
בגדתי ובגדו בי... אני מרגישה חרא עם עצמי כי זה לא נעים להרגיש שניצלו אותך וזרקו אותך אח"כ כשאתה כבר לא נחוץ להם. אני מתביישת עכשיו במה שעשיתי ונורא קשה לי להתחל את היחסים עם החברים הישנים שלי. למרות שהניסיון לימד אותי הרבה, חברים הם חברים בלי תנאי... ובאמת החברים הישנים שלי הם הבינו אותי כבני אדם, הם יכלו להבין אותי עד היסוד. לסיכום אני חרא של בן אדם באמת...

-אני- עכשיו כשהבנתם את הרקע הכללי אני רוצה להגיד משהו על עצמי. בטח הבנתם שאני חרא של בן אדם, אדם שבחר חברים לא בגלל שהם חברים אלא בגלל נסיבות חברתיות אחרות, מראה וכו'. את האמת עכשיו אני מבינה שאני בעצם ממש הכאבתי להרבה אנשים וגם לעצמי. אני לא מוצאת את עצמי בחיים. אני רוצה להשתנות, להשתנות לטובה. כול הזמן אני מעודדת את עצמי שהשינוי הוא אפשרי... כי תמיד שומעים סיפורים, קוראים כתבות וכו' על אנשים שהשתנו לטובה. הסיפור הוא מורכב... בגלל הרבה סיבות אני רוצה להשתנות: אני מרגישה שלא נוח לי עם עצמי מבחינת האופי: אני מאוד תלויה בדעות של אחרים, אני מפחדת להיות עם מי שאני באמת רוצה להיות, בגלל שאני מפחדת מתגובת החברה שיגידו עלי אח"כ שאם אני מסתובבת עם אלה ואלה אז אני כזאת וכזאת. אני נורא עצבנית (גם בגלל שאני נורא מתעצבנת על אח שלי ובין היתר על עצמי בזמן האחרון), לפעמים אני יכולה להיות ממש חסרת רגשות וקרת רוח. אני לא יכולה יותר לחיות ככה עם עצמי, כי אני עצמי מגעילה את עצמי. אני כן ניסיתי להשתנות, אבל הכול חוסר למקומו אחרי כמה שעות בודדות... הסביבה לא מאפשר לי.... כשאח שלי חוזר אני מרגישה מתוחה ועצבנית, לא שולטת על עצמי. כשאני בבית הספר אני שוכחת מהחברים שלי, ופשוט מעדיפה שינצלו אותי כי אני מפחדת מתגובות של אחרים... אני באמת לא יודעת מה לעשות אני ממש נואשת... אני החסרתי הרבה השנה ממש הרבה כי כול בוקר אין פשוט חשק ללכת ללימודים. אני מתבאסת מהכול ומכולם. אני הייתי תלמידה טובה ועכשיו ממש הזנחתי הכול כי אני בדיכאון שנמשך כבר יותר מחצי שנה... אני באמת רוצה להשתנות ולשנות את תכונות האופי שלי, אני אישיותי הדפוקה אני יותר לא יכולה עם עצמי, אבל לא מצליח לי כמו שאמרתי אני שוברת את הראש ולא את החומה. אני מגעילה את עצמי... וכבר יותר מחצי שנה אני מבטיחה ש- "זהו היום זה היום האחרון, מחר מתחילים דך חדש תתאפסי על עצמך" אבל אז אני נשברת מהסביבה... ואפילו בניתי לוח מטרות שלי לשנה הקרובה שכללתי לשם בין היתר את המטרה העיקרית בשינוי ואיפוס עצמי אבל כלום לא עוזר... אני מרימה ידיים, אני יותר מדי אדישה יותר מדי תלויה בסביבה שמפריע לי (והרי החלק הנרחב בו זה אח שלי... שכול הזמן הופך הכול בראש שלי).
ואני באמת רוצה... להתחיל הכול מחדש אבל אז אני מגלה שאני תלויה במישהו או במשהו... אני מוצאת את הנחמה של עצמי בזה שאח שלי יסע לעוד שבועיים ואז יהיה לי זמן להתאפס, אבל אז מפריע לי משהו אחר... ואז אני מרגיעה את עצמי שיש שבוע הבא. ואמרתי לעצמי בחנוכה אני אשים נקודה (למרות שכבר ניסיתי לשים) ולא, משהו עוצר אותי הנסיבות... אבל ככה אני כבר לא יכולה לחיות... אני שונאת את עצמי.

[Aviv2222]

פשש זה היה ארוך...

לפי דעתי את הגעת למצב של נואשות שכלום לא הולך לך כרגע אז את מנסה למצוא לזה תירוצים על דברים שקראו בעבר או באשמת אחיך אולי הגיע הזמן שתפסיקי לחשוב על הדברים האלו ותתחילי לזרום עם החיים יש לך עוד שנה עד הצבא אז תהני מהזמן ותפסיקי לחשוב מה אחרים אומרים או מה עשית לחברים מלפני כמה שנים טובות תתחילי להנות זה מה שחשוב..

ובנוגע לאחיך אין מה לעשות הוא חייל בזמן שאת בבית או בתיכון הוא אוכל הרבה חרא והמקום שלו לזרוק את הכל החוצה ממנו, זה בבית אז לפעמים הוא לא נחמד ולפעמים הוא יכול לעצבן אבל אין מה לעשות צבא זה לא מקום קל ואת צריכה להבין אותו(או שעוד שנה תביני את זה בעצמך) ואני אומר את זה ממקום של הבנה כחייל אוכלים הרבה חרא בצבא וגם לי יש תקופות של תסכול ואני מוציא את זה על אחרים אבל תחשבי על זה שזה יעבור מתישהוא ועם את יכולה תשבי תדברי איתו איך היה בצבא דברים כאלו זה יעזור לו טיפה לפרוק עול...

[Old Lady]

שלום לך,נעבור פסקה פסקה..

בקשר לאחיך,אני מניח שאתם מכירים מצוין כמו שאת אמרת שהייתם בקשר מצוין,אז עדיין נשארו באיזה מקום סנטימנטים אני מניח,קחי אותו לשיחה תשאלי אותו,מה קורה איתו?איך בצבא?שיספר לך "חוויות" ואולי משהו מציק לו ותפתרו את זה ביחד.
תגידי לו שאת מתגעגעת לאח הישן,התומך,העוזר האהוב והחביב שהוא היה פעם והיה לכולם כיף במחיצתו,הרי את מבינה שאם תכתבי כאן אחיך לא יראה את זה ופתאום ישתנה אז הפתרון פה הוא לדבר איתו.
מה שהייתי ממליץ הוא שתהיה יותר "קלילה" כי באמת שמתגייסים אנשים משתנים,אז אל תיפגעי מכל מילה שיוצאת לו מהפה.

פסקה שנייה,החברים- אני מבין אותך כי גם אני עברתי בית ספר בערך בכיתה ט' ורציתי להיות עם כל החבר'ה ולא עם הילדיי שוליים כמו שאת מכנה אותם,בשונה ממך אני לא התחברתי עם השוליים אלא ישר כבר למרכז.(עניין של אופי אני מניח,מזל,טיימינג איך שתרצי לקרוא לזה)
כמו שאת אומרת הייתי ממליץ לך לחזור לחברים הישנים שהם חברים ללא תנאי,ברור שזה לא נעים לעשות להם ככה ואחר כך לחזור בך אבל את מסכימה איתי שאם לא תעשי את זה סתם תהיי בודדה ומיואשת אז עדיף " להקריב" או להוריד מכבודך ולהתנצל,להסביר שעשית טעות ושאת מצטערת והם אלו החברים האמיתיים שלך ואת רוצה לחזור להשתלב,או בדרך אחרת פשוט לחזור לדבר איתם(לא בצורה דרסטית להגיד להם אני יוצאת אתכם וכו' ) להתחיל לדבר לאט לאט ולשאול מה עושים היום וכאלה,לחזור להיות אותה חברה ישנה שלהם של פעם הרי את אומרת שיש לך נסיון ועברת כמה דברים בחייך בכל מה שקשור לחברים.

טוב ועכשיו נתמקד בך ובשינוי שלך.
קודם כל זה מצוין שעשית לך טבלת מטרות,מה שאני מציע לך הוא פשוט להתחיל בקטן ולא לקבוע לך משימה בלתי אפשרית (כרגע)
בקשר לאחיך כבר אמרתי לך מה לעשות.
בקשר אלייך,כל דבר טוב שקורה לך תשמחי,תפרגני לעצמך תגידי:" הנה הצלחתי,אני טובה" ממש בכל דבר קטן,ככה הביטחון שלך יעלה,ולאט לאט תשאפי להגיע למקומות יותר גבוהים ואת תהיי מסוגלת לעשות אותם עם הביטחון שתצברי.
אל תתביישי מאף אחד תעשי מה שאת חושבת לנכון,אל תתני שינצלו אותך,תהיי החלטית ובעלת דעות משל עצמך אל תיכנעי לעדר הכבשים הזה ותלכי אחרים,תהיי את!תובילי!(אני יודע שזה קל להגיד אבל לאט לאט את תביני כשהביטחון שלך יעלה שאני צודק)
שימי זין (סליחה על הביטוי) על מה אנשים יגידו,ככה זה החברה בכל מקום בעולם תמיד מבקרת,אז ביום יומיים הראשונים יראה להם מוזר לראות אותך לובשת\נמצאת\מתנהגת שונה ממה שהיה מקובל אצלך אבל אחר יתרגלו וזה יהיה נורמה ואף אחד לא יבקר אותך.
עריכה: גם אם את מרגישה לא בנוח חשוב שלא תראי את זה (תשמרי את זה בפנים ואז תתמודדי עם זה שתהיה לבד או פשוט תשכחי מזה) תזכרי את המשפט הזה:" מה שאני מראה,לא אומר שזה מה שאני מרגיש" תמיד תראי ביטחון וחוסן מנטאלי(אמרת שאת קרת רוח)

בקיצור תני בראש,בהצלחה