עוד שנה: עוד יצירה מופלאה של מייק לי
מייק לי אומר שסרטו האחרון, "עוד שנה", מדבר על חלוף הזמן ועל הזקנה. אבל מי שיחפש את חלוף הזמן ואת הזקנה – ובכלל, כל מי שהולך לקולנוע במצוד אחרי תמות קולנועיות - יחמיץ את הדבר המסובך להגדרה שהופך את סרטיו של לי לגוף עבודה חד פעמי.
החוויה הזאת, ההיתקלות הנדירה יחסית בחותם קולנועי אישי, מייתרת את המשמעות של "חלוף הזמן" ושל "זקנה". את "עוד שנה" באים לראות לא בגלל חלוף הזמן והזקנה, אלא כי אף אחד לא עובד כך עם שחקנים; כי אף אחד לא מצמיד כך בין עבודת השחקנים ועבודת המצלמה; כי אף אחד לא הופך תסריט שהוא כמעט כלום, סצנות שבהן לא מתרחשת כמעט שום פעולה ומונולוגים שבהם כמעט לא נאמר שום דבר, לסרט שבו כל פרט, מילה וטייק מצטברים להוויה טעונה, כר מרעה פילוסופי, סוציולוגי ומגדרי.
טום וג'רי (ג'ים ברודבנט ורות שין) חיים בזוגיות איתנה במשך יותר מ־20 שנה. נישואיהם הפכו לעוגן לשתי סירות רעועות שסובבות אותם: מרי (לזלי מנוויל), גרושה נוירוטית בשנות ה־50 לחייה, מכרה של ג'רי; וקן (פיטר ווייט), רווק אלכוהוליסט ומוזנח, חברו של טום. עוד מסתובבים: ג'ו, בנם הלא־מתחתן של טום וג'רי; ורוני, אחיו הנעול במנעול של טום. תמונות מחיי היחסים הבינאישיים האלה נפרשות לאורך עונות השנה. בשביל דמויות אחדות, עונות השנה מביאות בשורות טובות; בשביל אחרות חלה התרחקות איטית ומדויקת מהמרכז, העוגן של טום וג'רי, אל הקצה.
מהו הקצה הזה? אם בכל זאת לצוד תמות מרכזיות ב"עוד שנה", הרי ששאלת המרכז והקצה – רגשיים וחברתיים – היא הרבה יותר דומיננטית, חריפה ומכאיבה משאלת הזמן. העוגן שמספקים טום וג'רי נחשף לאט, ותמיד בניואנסים, כסוג של שררה. זאת שררת הנורמליות, שהפכה לקורבן גם את ג'רי גיבורת הסרט, שהנורמליות גימדה אותה לגיבורת משנה.
בניגוד לטום, ג'ו, קן ורוני, דמויות משנה שסובבות את האם הגדולה והמטפלת ג'רי, מרי היא דמות המשנה היחידה שמתמרדת במשניותה ומשתלטת על המסך כאילו היתה הגיבורה הראשית. מה כוחה? מרי - ולכך והתייחסו כמה מבקרים - מביאה איתה לכל מקום שאליו היא פורצת בסערה (בדרך כלל לסלון הנוח של טום וג'רי עם הכריות הודיות־רקומות־והלא־מתנשאות־שהתיישבו־ עליהן־אלף־פעם) הדים של כוחות קדומים: לבדה, ללא ילדים, בשנות ה־50 לחייה, מפתה ודוחה בעת ובעונה אחת, יכול להיות שהיא לילית או מכשפה. נוירוטית אמנם, אבל מכשפה.
מה עושים עם מכשפות? צדים אותן. מאחר שציד המכשפות הוצא מחוץ לחוק, עושים למכשפות דברים אחרים. לי ומנוויל המבריקה עושים למרי את מה שעושים בתקופה שבה אסור לצוד נשים חשודות: הם עושים שפטים בדמותה. מרי מבולבלת, נוירוטית, מכחישה את מצבה ואת גילה, שותה ומעשנת ומדברת בלי הפסקה. עם זאת, כל אותו זמן חותר לי נגד עשיית השפטים במרי. הוא מאפשר לה לרצות משהו בעולם הזה. להשתוקק. איפה נמצאת תשוקתה של מרי? איפה שהיא רוצה אבל פוחדת לממש. העימות בין הרצון ובין הפחד יוצר לחץ ומתח, ולכן התשוקה של מרי נמצאת איפה שהיא תמיד נמצאת בסרטיו של לי: בטיקים ובעוויות. בינתיים, לאן הלכה התשוקה של טום וג'רי? הם העבירו אותה מהמיטה לגן שכור, שבו הם מגדלים יחד ירקות.
לי עושה היפוך נוסף: מרי, החיה על הקצה, נמצאת רוב הזמן במרכז הפריים. אותה אנחנו רוצים לראות. היא זאת שמושכת־דוחה אותנו. לעומתה, ג'רי מצולמת לרוב עם טום או עם דמויות אחרות. כשהיא כבר מצולמת לבד היא לא ממצמצת, לא מתעוותת, כמעט לא מחייכת, לא ממקדת את מבטה, לא שקופה. אטומה. מה רוצה האשה הזאת? איפה כואב לה? מה גורם לה אושר?
"עוד שנה", למרות חלוף הזמן, הוא סרט נייח. הדמויות מדברות, שותות, מעשנות, מסתכלות, והשוטים נייחים. מדי פעם הדולי זזה לאט ומעט. הנייחות מאפשרת מרחב לעוויתות ולאטימויות, לטקסטים ולסאבטקסט. היא מאפשרת למייק לי להביא למיצוי תהליך שהחל חודשים לפני תחילת הצילומים, שבו הוא נפגש עם השחקנים באופן נפרד והנחה אותם לחיות את הדמויות, לשלב אותן במערך חייהם, לאפשר להן לקנות בסופר. אחר כך הוא הפגיש את השחקנים, שכבר הפכו לדמויות, עם שחקנים־דמויות אחרים, ונתן ליחסים להתהוות. מהדינמיקות שנוצרו במפגשים האלה הוא חיבר את הסרט.
מסיבה זאת אי אפשר לומר ש"עוד שנה" הוא סרט על חלוף הזמן ועל הזקנה. הוא סרט על יחסים, רצונות והייררכיות בין בני אדם ושל בני אדם, שנעשה כמו שאיש לא עושה
'עכבר העיר'
ציטוט ההודעה
ספוילר: 
