בשבוע שעבר החליטה ארצות הברית להתחיל להדפיס על חפיסות הסיגריות שמיוצרות במדינותיה תמונות קשות (שתיים מהן מובאות לכם כאן) שממחישות את הנזקים הפוטנציאלים שעלולה לגרום הסיגריה, וזאת במטרה להפחית את אחוז המעשנים בקרב אזרחיה שעומד היום על עשרים ואחד אחוזים.
כששומעים את הידיעה הזאת אי אפשר שלא לנסות ולדמיין מה יקרה כשישראל תחליט להצטרף לאותן ארבעים מדינות בהן מחויבות יצרניות הסיגריות להצמיד לכל חפיסת רעל תמונה מזוויעה אחת שתגרום לצרכני הניקוטין לחשוב פעמיים לפני שהם מכניסים אותו לפה. וכשמנסים לדמיין את ההשפעה על הישראלי, ובמיוחד על המתבגרים בחברה שלנו, עולות שאלות מטרידות אך ללא ספק הכרחיות.
האם התמונות הללו, הן אלה שיגרמו לו, לבן הנוער, להירתע או לחדול מהעישון המסוכן? האם הן חזקות יותר מהלחץ החברתי המופעל עליו? האם הן לא עושות את הפעולה ההפוכה, ובמקום לזרוע פחד וחשש, הן רק מגבירות את תחושת ה"מגניבות" שבאקט? האם לא קיימת האפשרות שבמקום הזדהות יווצר אנטגוניזם?
הישראלים אופטימים. כולנו מכירים ומאמינים במשפט "לי זה לא יקרה". באוירה הזאת גדלים ומתחנכים ילדים בישראל. כשאנחנו שומעים על טרגדיות, אנחנו בדרך כלל מתמקדים באירוע עצמו, בסיפור עצמו, באנשים המסכנים שקשורים בו ולא במסקנות המתבקשות ממנו. בוחרים לבחון את המצב מנקודת מבט של משקיף שהכל זר לו. וגם אם חולפת במחנו מחשבה על הלקח שאנחנו אמורים ללמוד, היא חולפת תוך כמה שניות מבלי להשאיר עקבות. מפנה מקום לטירוף השגרה שאוכל את כולנו.
על חלק מהשאלות ששאלתי אין לי תשובות ברורות ונחרצות, אבל אני בהחלט מטיל ספק ביעילות היוזמה ובכוחה למנוע מאחוזים גדולים של מתבגרים, בכל העולם, להיכנס לתוך ההתמכרות המיותרת הזו. עם זאת, כל סוג של מלחמה בנושא המדאיג הזה חשוב, וגם אם יהיו רק כמה בודדים שיושפעו לטובה מהרעיון, זה בוודאי יותר טוב מכלום. איך אומרים? "המציל נפש אחת..."

(מתוך הבלוג של yossid85 "ועל כל ישראל)