בלי היגיון: איך מחליטים איזה סרט לא להפיץ?
אם סרטו של בויל היה מקרה לא מייצג – ניחא. אבל בשנים האחרונות יותר מדי סרטים מדוברים, חשובים ומצוינים לא זוכים להפצה בארץ, והסינמופילים הישראליים, שרוצים להיות מעודכנים, נדחקים לפינה של הורדות לא חוקיות, שפשוט שמות ללעג את דרכי ההפצה המסורתיות יותר. אם נתעלם לרגע מהבעיה החוקית (שלא תמיד קל להתעלם ממנה), הורדות עושות עוול עם לא מעט סרטים. אין מה לעשות, ישנן יצירות אמנות קולנועיות שיועדו למסך הרחב. לראות את הצילום הפנורמי המרשים של "127 שעות" על המסך המרצד של המחשב הנייד, זה פשוט לא אותו דבר. בהתאם, מי שצפה ב"התנקשות בג'סי ג'יימס על ידי רוברט פורד הפחדן" על מסך קטן נטה לשנוא את הסרט, בעוד שמי שחווה אותו באולם קולנוע ראוי, נשבה באיכותו הויזואלית והתמודד הרבה יותר בקלות עם העובדה שלא קורה בו כלום – עד שהכל קורה בבת אחת. בין כך ובין כך, מי שירצה לראות את הסרט יוכל לעשות זאת, ולא יעצר בגלל שיקול דעתם של המפיצים.
לו לפחות היתה שיטתיות כלשהי בהחלטה אילו סרטים לגנוז, אולי אפשר היה להיאבק נגדן, אבל האמת היא שבשנים האחרונות נדמה שלמפיצים לוקים באחת משתי בעיות: או שהם חושבים שהקהל הישראלי מסוגל לעבד רק להיטים הוליוודים מהזן הנחות ביותר כמו אהבה בהחלפה או חיים כמו שמכירים, או שפשוט אין להם מושג מה הם עושים. גם אם אפשר להבין (אבל לא להצדיק) גניזה של סרטים אירופאים אמנותיים כמו Enter the Void החשוב של גספר נואה, קשה להבין מדוע סרטים נהדרים לכל המשפחה כמו "מר שועל המהולל" המצויר לא זכו להפצה מסודרת. שלא נדבר על סרטים תיעודיים, ז'אנר שזוכה לשגשוג אדיר ברחבי העולם עם הצלחות ביקורתיות וקופתיות כמו "מחכים לסופרמן" של דיוויס גוגנהיים ("אמת מטרידה") או שתיקת הארכיון המעולה של יעל חרסונסקי הישראלית.
כשזה המצב, לא פלא שצדיקים בסדום כמו הסינמטקים ו"האוזן השלישית" מרוויחים קהל שבוי. מי שלא רוצה לעבור על החוק, או פשוט מעדיף לראות סרטים עם כתוביות, חייב להשתמש בשירותיהם או לחכות כל שנה לפסטיבל הקולנוע של ירושלים, ולנסות להשלים חסכים קולנועיים של שנה שלמה בשבוע (עסק יקר בפני עצמו).
ציטוט ההודעה
