פרשת משפטים
# נניח שאדם תעה במדבר, ואיבד את חשבון הזמנים. חכמינו דנו בשאלה, מתי יציין אותו אדם את יום השבת. הדיון הזה מחדד את הייחודיות של השבת. אף אחד לא העלה את השאלה מתי יתפלל אותו אדם תפילת ערבית: בשביל לדעת מתי השמש שקעה, לא צריך ללמוד חשבון. היהדות מתייחסת למועדים וזמנים שונים: יום, שבוע, חודש, שנה. רוב הזמנים הללו מבוססים על מחזורים טבעיים. רק השבוע הוא חריג: הוא אינו מבטא שום מחזור טבעי. אנשי המהפכה הצרפתית רצו לארגן לוח שנה יותר "רציונלי", וניסו לכונן "שבועות" של עשרה ימים. אך הניסיון נכשל, ובכל העולם מונים היום את הימים לפי שבעת ימי הבריאה של ספר בראשית. רבי יהודה הלוי ראה במניין האוניברסלי של השבוע הוכחה לאחדות המקור של המין האנושי. אנו יכולים לראות במניין הזה גם הוכחה להשפעתה האדירה של תורת ישראל על האנושות.
# בפרשת משפטים מופיעה התייחסות קצרה למועדים מקודשים. במסגרת זו, מודגש הממד הטבעי של מועדי השנה: "את חג המצות תשמור... למועד חודש האביב... וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסיף בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, טו-טז). לחגי ישראל ישנה משמעות היסטורית - הם מציינים אירועים מיוחדים בתולדות העם. יש להם גם משמעות טבעית, והיא המודגשת בפסוקים אלו: שלושת הרגלים מציינים מועדים משמעותיים במחזור השנה החקלאית. בהקשר הזה בולט ייחודה של שבת, המופיעה גם היא בפרשה זו: "ששת ימים תעשה מעשיך, וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך, ויינפש בן אמתך והגר" (שם, יב). אמנם, גם בתיאור השבת מודגש הממד הטבעי. השבת אינה מנומקת בהיותה זכר למעשה בראשית, אלא בהשפעה הסוציאלית המבורכת שלה. יש היום הנלחמים בשצף-קצף למען היתרי עבודה ומסחר בשבת, מתוך רצון לקעקע כל ממד דתי מחיינו הציבוריים. הם שוכחים כי לשבת יש גם אספקט סוציאלי מובהק, המתבטא ביום המנוחה לעובדים היגעים. אך גם אם התוכן של השבת הוא טבעי, המועד של השבת נשאר מנותק לחלוטין מהמערכת הטבעית.
# השבת מבטאת את הצורך לקדש את הטבע. ההפסקה לאחר שישה ימים והשביתה בשביעי הן יצירות מלאכותיות מובהקות. לוּ היינו נכנעים לטבע, היינו עובדים שבעה ימים בשבוע, בלי לציין כלל את היום השביעי. אולי בראש חודש, עם חידוש הלבנה, היינו מקבלים יום חופש. המסר של השבת הוא שאסור לנו להסתפק בטבע.
# הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה גינה את מפעלה של "יהדות הכוהנים" של ימי בית שני: לפי תפישת היהדות התלמודית, הטבע "מאבד את ערכו לחלוטין... מעתה הוא זקוק להתקדשות, מעתה דרושה סמכות המעניקה ערכים, השוללת על ידי אותו מעשה את היסוד הטבעי" (אנטיכריסט, 26). ניטשה צדק לחלוטין; אלא שהמגמה הזו ראויה לשבח ולא לגנאי. ביהדות, הטבע אינו הפוסק האחרון. האדם צריך לקדש אותו. לא כל יצר טבעי הוא גם טוב וכשר. אך שלא כפי שטען ניטשה, היהדות אינה זונחת את הטבע; היא משפרת אותו.
# פרשת משפטים מביאה ברובה חוקים הנוגעים לתחום המשפט האזרחי, שבין אדם לחברו. התורה מתייחסת במלוא הרצינות לתחום הזה, ונותנת גושפנקא לצורך הטבעי בחוקים ובמשפטים. אך החוקים הטבעיים גם הם צריכים קידוש, גם אותם צריך להעלות ולתקן. כך, למשל, אוסרת התורה על המלווה להשאיר בביתו זמן ממושך את בגדו של העני, שקיבל כמשכון: "כי היא כסותו לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב? והיה כי יצעק אליי, ושמעתי, כי חנון אני" (שם כ"ב, כו). בסיום הפסוק אנו מגלים שהציווי נשען על סמכותו האלוקית של הקב"ה. פתאום הקב"ה פולש לתוך מערכת המשפט האזרחית, ומטיל את סמכותו על כף המאזניים. גם החוקים שבין אדם לחברו אינם יכולים להתקיים בלי שנקדש אותם, בלי שנגאל אותם מהרמה הטבעית אל העולם הרוחני.
ציטוט ההודעה
