פנתאיזם ויהדות
הגדרת המושג "אלוהים", העסיקה רבות את האנושות לאורך כל ההיסטוריה, במהלכה ניסו רבים וטובים לנסות לברר לעצמם ולאחרים מיהו, מהו, ואיפה הוא – אם בכלל. מתוכם בולטת היא התאורייה של הפילוסוף היהודי הנודע ברוך שפינוזה.
שפינוזה מצא את האל בטבע עצמו; הטבע, בהתגלותו האינסופית הוא בעצמו פניו של האלוהים. ההכרחה של שפינוזה היתה מכוח העובדה שהרי המושג אלוהים הוא אינסופי, לפיכך לא תיתכן ישות אחרת אינסופית שתגביל את האלוהים (והרי עצם קיומה נחשב הגבלה לאלוהים), מכוח הנחה בסיסית זאת נובע בהכרח שהאלוהים והטבע חד הם. דרך זאת בהגדרת האל זכתה לכינוי 'פנתאיזם'.
קראוזה (הוגה דעות שחי ב- 1781-1832), הציע איזו שהיא סינתזה בין הפנתאיזם לאמונה המקובלת השוללת יחוס חומרי לאלוהים, וטען כי הטבע אינו כל חזות האלוהים אלא חלק ממנו, דהיינו פן מסויים שלו, אך האלוהים עצמו קיים גם ללא הטבע. לדרך זו הוא קרא בשם 'פנאנתאיזם'.
לכאורה, הפנתאיזם אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם היהדות בתצורתה התנ"כית, לפי שאם אנו מייחסים לטבע אלוהות מסויימת הרי שהאל שולל את הניסים, ובכלל לכאו' הדת מעצם מהותה אינה יכולה להתקיים בצורה זו, שהרי אם האל אינו אלא הטבע בעצמו איך נבין את דרישתם של ציוויים, שזוהי הלא כל מהותה של הדת?
ציטוט ההודעה
