ספר איוב
ספר איוב בכללו מתאר דו שיח בין כמה חכמים המנסים כביכול להישפט עם ה' ולראות האם ה' משלם לצדיק כצדקתו או לאו, הספר רובו שיחות וויכוחים ומעוטו ספור מעשה, המעשה הוא באיוב, צדיק ידוע (נזכר ביחזקאל יד יד, ובגמרא בבא בתרא טו נחלקו אמוראים על זמנו המדוייק) הסובל -לכאורה בלא עוון בכפו ומטיח טענות כלפי מעלה, רעיו מתאספים בביתו ומרצים כל אחד את דעתו בענין "צדיק ורע לו", הרצאת הדברים היא בלשון שירה ובאריכות גדולה, עיקרי טענותיהם של הרעים נתבארו במפרשים ובעיקר במלבי"ם.
דעת הרמב"ם (במורה נבוכים חלק ג כב וכן ב"ב טו ע"א וכן במדרש תחלת איוב) כי כל עניני איוב משל הם, כמובן שאין זו סתירה לגבי הדעות על זמנו של איוב האיש, כיון שידוע כי ספור עתיק היה על צדיק הסובל בשם איוב בא מחבר הספר ונתן בפיו ובפי רעיו דעות שונות על היסורים בעולם ובפי ה' את הדעה הנכונה.
[ברור שגם אם רעי איוב אמרו דברים כל שהם, כתיבת הספר וסגנונו היא בעצם רוב הספר כך שהספר ודאי מיוחס למחברו ולא לאנשים אחרים].
ה' נתן רשות לשטן לייסר את איוב בכל היסורים האפשריים, ועל כך נסוב הויכוח בספר:

הדעות המובעות בספר:

איוב פותח בקללת יום לידתו כי טוב לו מוות מחיים ולמה יתן ה' חיים למתייסרים. (פרק ג).

אליפז התימני

[על שם "תימא" מבני ישמעאל (בראשית כה), או "תימן" מאדום (עובדיה א)]
אליפז פותח בתמיהה על יאושו של איוב, כי אין צדיק אובד אלא הרשע, וטוב לאיוב להתפלל לה' ולקבל יסורים באהבה (פרקים ד, ה,).
איוב בתשובה חוזר על טענותיו ומתאר את צרותיו (פרקים ו, ז,).
אליפז חוזר [בפעם השנית] ומוכיח שוב את איוב כי דבריו הם חטא, שהרי אינו חכם מרעיו ובמקום להתנחם בדבריהם חוטא בדבריו, אליפז אומר שהאמת כי אין אדם צדיק לפני אלקים, כי קבלנו מן החכמים שהרשעים חיים בפחד תמידי עד אחריתם הרעה, ואחרי אבדנם אין להם תקוה, (פרק טו).
איוב לעומתו חוזר וטוען כי הרעים אינם מחדשים לו כלום והוא הוא שסובל יסורים ומותו קרוב ומה יועילו לו תנחומים ואינו תובע אלא לדון עם ה' ולהוציא צדקו לאור, (פרקים טז, יז,).
אליפז [בפעם השלישית] חוזר להוכיח את איוב כי ה' לא יבא לדון עמו, כי חטא איוב בחטאים שבין אדם לחברו ובמחשבות כפירה, ומזכיר כראיה את חטאות הדורות הקדמונים וענשם. אמנם הוא מנחם את איוב כי אם יחזור בתשובה מובטח לו רב טוב (פרק כב).
איוב לא נשאר חייב ותולה את הקולר בה', באמרו כי ה' מסתתר ממנו משום שיודע כי הוא צדיק ובכל אופן ה' מייסרו ומבעיתו, ושוב מתלונן על שלוות הרשעים ומדוע יום הדין אינו בא, הוא מתאר את חטאי הרשעים וכיצד ה' שומרם מרע, (פרקים כג, כד,).

בלדד השוחי
[שוח הוא מבני קטורה (בראשית כה)]
בלדד תומך את דעתו במשלי הקדמונים כי כל הרשעים יאבדו ומקללם, ואת איוב מברך (פרק ח).
ואלו איוב עונהו: כי לאלקים חכמה וכח אבל אינו משלם לצדיק כגמולו, ותשוקת איוב לדון עם ה' להוציא צדקו כי אינו מבין מה טעם לייסר את בני האדם, (פרקים ט, י,).
בלדד [במחזור השני] חוזר וגוער באיוב על שמרבה דברים לריק ואינו יודע כי מי שיאבדו המה הרשעים, (פרק יח).
ואיוב מצדו מתאונן על שרעיו מכלימים אותו חינם והוא בודד ועזוב מבני האדם ומן השמים צרו עליו, בקשתו מרעיו כי ירחמוהו ובטוח בגאולתו, ולזה מאיים על רעיו בענש מן השמים, (פרק יט).
בלדד שב ואומר [בפעם השלישית] כי אין אדם יכול לדעת כי הוא צדיק באמת בפני אלקים אשר דעתו רחבה מדעתינו.
[תשובת איוב אחר דברי צופר].

צופר הנעמתי
[מבני אליפז "צפו" (בראשית כה) העיר "נעמה" נזכרת יהושע טו]
צופר פותח בהוכחה לאיוב על דבריו, ומזהירו כי חכמת אלקים אין לה חקר בידי בני אדם ואם ישוב איוב בתשובה יוטב לו, (פרק יא).
ואלו איוב עונהו: כי כל הרעים אינם מדברים בחכמה, אמנם גדלת אלקים וכחו ידועים, אך בהם הוא מביא את הרעות, האדם חלש וקטן מול ה' ואין לו תקוה, (פרקים יב-יד).
וצופר פתח [בפעם השנית]: רוחו ובינתו מחייבים אותו לדבר ולהודיע כי אסונות איומים באים על הרשע כי כן נגזר מאת ה' (פרק כ).
ואיוב מתנצל: בהזכרו בדבריו הוא נבהל ומתפלץ, כי הרשעים שלוים, והכל מספרים כי הם חיים ברב טוב, ולכן תנחומי הרעים הבל (פרק כא).
משל איוב:
שב איוב ואמר: לא הועיל בלדד כלום, [גם צופר השתתק], יודע אני כי ה' גדולה דעתו וכחו רב ועצום בטבע ובכל דבר, ונשבע אני להחזיק ביראת ה' ולא לנטות אחר דעות הרעים, ה' יקום ברעים על דבריהם, החכמה היא לה' לבדו, אמנם האדם מוצא מחצבים באדמה אך חכמה אינו יכול למצא והיא לאלקים לבדה.
מקדם מאושר באדם הייתי וברכת ה' בי, צדיק וישר אהוב ומכובד הייתי, ועתה מיוסר אני בין מן האנשים בין מן השמים, צדיק אני ולא חטאתי, שמרתי עצמי מעברה גנבה ונאוף, חסיד הייתי עם עבדי, חננתי דלים ואלמנות, יתום לא דכאתי ואל עבודה זרה לא נטיתי, וכל זאת בשבועה, תמו דברי איוב. (פרקים כו-לא).
"וישבתו שלשת האנשים האלה מענות את איוב כי הוא צדיק בעיניו" (פרק לב פסוק א).

אליהוא בן ברכאל הבוזי
["אליהוא" הוראת שם ידועה, "בוז" הוא מבני מלכה, (בראשית כב)].
אז קם אחד מן העומדים שם ואליהוא שמו, ואחר שהתנצל על דברו בפני הזקנים והוא צעיר, אמר: שתיקת הרעים אינה ראויה, ומאיוב ביקש להקשיב ולשמוע לו, הוא מקדים כי האלקים מדבר עם האדם בחזון ובחלום וקרוב לאדם בכל מעשיו כי כולם על ידו נעשים, אחר שחזר בקצרה על טענות איוב קבע כי אין אפשרות לומר על ה' שנהג שלא כדין מאחר שהכל שייך לו, ובכל אופן הרי הוא משגיח על המדינות, ולפניו ראוי לדבר בהכנעה לא בהתרסה, לכן שמעו אלי לא לאיוב, העברה אינה מזיקה לה' ולא המצוה מועילה לו, יש רק לצפות לו כי בצדק ינהג, ה' מנהיג את כל הבריאה בפלא, לכן ראוי לירא ממנו ולא יועיל לחקור בחכמה כי החכמה לו היא, (ארבעת מעני אליהוא פרקים לב-לז).
מענה ה'
אז נגלה עליהם ה' ואמר: דבריכם בלא דעת, הלא תראו הנהגת ה' הנפלאה בכל פרט ופרט בבריאה [דוגמא ראה להלן], וזה לבדו מוכיח כי ה' בצדק ינהל עולמו, ועל איוב החוב להתנצל כל טענותיו, (פרקים לח, לט,).
באמור איוב כי קל הוא ולא ידבר בפני ה', פתח ה' בדברי עדוד לאיוב, וחוזר לבוננו על הכח האדיר שיש בטבע כמו במיני בהמות או בלויתן.
איוב שב בו ומודה כי ה' כל יוכל ואין מלותיו לטעון.
ה' מצוה את הרעים להעלות עולה על מה שנתחכמו לחנוף ולחקור טעמים אשר לא יכונו, וישב ה' את שבות איוב ויברך את אחריתו, (פרקים מ-מב).

תכלית הספר
כשאנו מתבוננים על פני הספר קשה לדעת מהי תכליתו, כל אחד מן הרעים מאריך בדברים שהם לכאורה למוד זכות על מעשי ה', הדברים חוזרים על עצמם באריכות כפילות ושיר, איוב לעומתם צווח מנגד כי נפשו מרה לו ואינו מקבל עליו את הדין עד שישפט ויוציא צדקו לאור.
ואלו כשמגיע הרגע שכולם צפו לו, רגע התגלות ה', קורה הדבר ההפוך ממה שהשכל צפה, רעי איוב מוגדרים כחוטאים אשר לא דברו נכונה ועליהם להביא קרבן לכפר על נפשתם, ואלו איוב נכנע לפתע מכל טענותיו בלא שקבל כל תשובה עליהם ודוקא הוא שטען כלפי מעלה זוכה לרוב טובה.
ובעצם אף אחד מרעי איוב אינו עונה תשובה מספקת, צופר טוען כי איוב חטא, ולכאורה הדבר אינו נכון, בלדד טוען כי אם יהיה איוב צדיק יוטב לו וגם זה לא ראינו שהרי הוא צדיק, אליפז טוען כי מי שאובד הוא רשע, וכל זה הוא אריכות נוראה והרבה דבור אבל לא תשובה, ואיוב מתרעם עליהם שמאריכים הם לחינם, כי אי אפשר לומר שה' נותן לצדיק רק טוב כאשר במציאות אינו כן.
כלומר רעי איוב הולכים על פי כלל נתון מראש כי כל סבל הוא לרשע, ואיוב מכחיש את הכלל הזה.
בהתגלות ה' לא נאמר דבר ביחס לאיוב, כי אם ביחס לבריאה כולה, והיוצא מזה שני כללים: א, הבריאה חכמה מן האדם וה' מנהגה על פי דרכיו ורצונותיו, כלומר משגיח ומחליט כל פרט ופרט מה יהיה עמו. ב, אין לאיוב כלל מה לשאול שאלות.
והמסקנה היא כי באמת צדק איוב באמרו כי הכלל הזה אינו נכון, כי באמת שכל האדם אינו יכול להבין את כל אין סוף השקולים של האל, ולכן לעיני האדם באמת יראה כי צדיק סובל ורשע נהנה, אבל באמת לכל דבר יש שקול, לכן אין לחקור ולהחליט כי מי שסבל חטא ומי שלא צדיק וכדומה, כמו שנהגו רעי איוב, כי אם יש לקבל את הדין כמו שהוא ולחשוב כי ודאי יש בזה שקול, ואף על פי שהאדם יודע כי הוא צדיק והוא סובל כמו איוב, ואכן זה מה שעשה איוב.
וברגע שהצדיק עליו את הדין כמו שהוא מיד זכה לרב טובה.
וזוהי כל האריכות והכפילות, היא באה לייצג את כל הלהג שיוציא האדם לפרש ולבאר את מעשי ה' בשירים ובחלומות בזמן שהמאמץ והטרחה מיותרים כי אין האדם יכול להבין וכל שנדרש ממנו הוא לקבל את הדין באהבה.
למעשה אליהוא הגיע לדברים כעין אלה, ואכן אינו נזכר כחוטא, אלא כהשגת האדם המקדימה את ההתגלות האלקית.

נפלאות הטבע
נתעכב כאן על כמה דוגמאות מ"מענה ה'" בו מוכיח ה' את איוב ורעיו על דיוניהם:
בפרק לט א: הידעת עת לדת יעלי סלע חלל אילות תשמר:
תספר ירחים תמלאנה וידעת עת לדתנה:
תכרענה ילדיהן תפלחנה חבליהם תשלחנה:
ה' עונה את איוב כי אין ביכלתו של האדם לדון את אלהיו כלל, ופותח בדוגמאות מנפלאות הדומם והחי תוך שהוא מראה לאדם בזה שני עקרונות:
א את אפסותו בעולם כאשר אינו יודע את המתרחש בעולם וקל וחומר שאינו שולט בו, ואיך יוכל להבין את מעשי ה'.
ב ועוד הוא מראה לאדם כי אפילו על בעלי החיים ה' שומר ומשגיח והיאך יוכל לטעון כי ה' אינו מתנהג עם בני אדם ביושר.
[מן המפרשים תמהו מדוע פותח ענין בעלי החיים פרק חדש בעוד הפרק הקודם עוסק גם הוא בנפלאות הטבע, אולם יש כאן חלוקה כמו שנזכר כי ענין בעלי החיים מתיחד בכך שהוא גם כעין השגחה פרטית].
המחבר פתח את הענין ביעלי סלע ובאילות משום שהם חיות המצויות במקומות שעין אדם אינה מגיעה אליהם כמו בצוקים גבוהים ביותר, כלומר העולם מתנהל בעצמו ובהשגחה מלאה בלא ידיעת והבנת האדם כלל, וכמובן החלק המופלא ביותר בקיום בעלי החיים היא הלידה שאפילו אצל אדם היא פעולה מסובכת ומורכבת, ואלו בעלי החיים מסתדרים כביכול בכחות עצמם, דבר זה מוכיח על השגחת וכח ה'.
[חז"ל גם מוסיפים כי אילה בלדתה נזקקת לכך שנחש יכישה כדי שרחמה יפתח וכך קורה אכן לאיילה בכל לידה, לכן פרשו "חלל אילות -שהיא מתחלחלת", אבל פשוטו של מקרא הוא לחולל כלומר לעשות].
והתוספת תספור ירחים תמלאנה וכו' מדגישה כי האדם אינו יודע אפילו את זמני העבור והלידה, שבזה יש פרטים משתנים בכל חיה וחיה, ואלו ה' הכין ותכן כל אלו לפרטיהם.
ממשיך ה' ואומר: יחלמו בניהם ירבו בבר יצאו ולא שבו למו:
כלומר כשיתחזקו בניהם כבר יסתדרו בכחות עצמם, וזו אפילו מעלה יתירה מן האדם, וגם זה מוכיח על השגחת ה'.
דוגמא נוספת ניתן לראות שם פי"ג: כנף רננים נעלסה אם אברה חסידה ונצה:
כי תעזב לארץ בציה ועל עפר תחמם:
וותשכח כי רגל תזורה וחית השדה תדושה:
המשפט כנף רננים נעלסה הוא משפט מורכב ביותר, וכנראה במכוון נכתב כך, והכוונה כי בהתבוננות שטחית בעוף או במיני העופות נראים דברים רבים מפליאים, מן הכנף בו תעוף, דרך קולה אשר לפעמים תשיר בו רננות, "נעלסה" הוא שמחה ואהבה, גם הצפור עצמה שמחה בחלקה, גם היא אהובה על רואיה, וגם ירמוז על הזדווגותה לעוף אחר אשר תוליד ממנה ביצים כדלקמן.
ועל כל זה מוסיף לנו הכתוב: אם אברה חסידה ונצה, שהם גם שמות עופות כפשוטו וגם כולל את יפיה של הצפור באברתה הפרושה ובנצתיה, ואת יחוד החסידה אשר היא מן העופות הגדולים וגם חכמה בקרבה ללכת אל ארץ מרחקים.
אולם כל החכמה הזו לא תועיל לצפור לקיום מינה אם בציה המוטלים על הארץ ידרסו בידי רגלי עוברים ושבים או בידי חית השדה אשר תאבה בה לאכלה.
ורק השגחת ה' היא המונעת כלוי ביצי הצפור וממילא זרעה, [אם על ידי שהביצה צבועה בצבעי הסואה, או על ידי "השגחה פרטית" על כל ביצה כי לא יאונה לה רע].
דוגמא נוספת בפכ"ו: המבינתך יאבר נץ יפרש כנפו לתימן:
אם על פיך יגביה נשר וכי ירים קנו:
סלע ישכן ויתלנן על שן סלע ומצודה:
כאן נכתבת במפורש ההשואה בין שכל האדם ובינתו אשר לא יוכלו לפעול פעולות כמו טיסת הנץ [אשר היא מהירה ביותר], והגבהת הנשר [המגיע לגבהים יותר משאר העופות], וגם משכנו בקרקע הוא על שן וחד אשר אי אפשר לאדם כלל לתפוס דבר זה.
ממשיך ה' ואומר: משם חפר אכל למרחוק עיניו יביטו:
ואפרחיו יעלעו דם ובאשר חללים שם הוא:
ולחיה הזו אשר היא למעלה מתפיסת אדם אין דואג כי אם ה' אשר הוא מכין לו אוכל שיוכל לראותו משם, וברא לו עיניים בהם ישקיף למרחוק, ולאפרחיו טבע לאכול דם, ולו עצמו כשרון להגיע למקום פגרים להביא לאפרחיו צידה.