חלום.
זכרון אחד ועמום מתפתל כנחש מירכתי המוח ומכיש אותי. החלום.
בחלומות הבלהה אני רואה עצמי לבושה לבן, עומדת על צוק, היציבות נטשה אותי, אם אמשיך להתנדנד אפול.
אני מרימה את עיניי התקועות ברצפה, ורואה את פניו משתקפות בשקיעה, הילה עוטפת את גופו.
אני זועקת לו, מושיטה ידיים כדי שיקח אותי בחזרה, צועקת בשמו. בפניי השתקף אורח חיים רצוף אכזבות,נעדר שמחה.
הוא לא מתקדם, הוא גם לא זז. רצון עז להגיע אליו צובט את ליבי כסרטן ולא מרפה מליבי. או שמא ליבי לא מרפה ממנו?
אני נופלת לתוך הים, אל תוך מותי, והוא לא שם כדי לתפוס אותי. נסחפת לתוך מערבולת בלב-ים.הוטלתי למים גועשים מבלי שידעתי לשחות. והוא לא שם כדי להציל אותי.
מיום היוולדי אימי דאגה לסלק אותי מכל מכשול ולהסיג מליבי דאגות מיותרות. אז היכן היא הייתה בזה הרגע?
מחוגיו של שעון היד שלי התקדמו באיטיות משוועת.
בערה בי כמיהה להתרגשות שלא ידעה שובע, לפעימות לב פרועות ללא כל מעצור. והוא הצית בי את כל אלה.
כששמעתי את צלצול הפעמון בדלת ביתי, רצתי במהירות האור לכיוונה. התקרבתי אליו, אפי היה מונח על צווארו.
ריח בושם מטריף-חושים נשאף אל ראותיי כמנת סמים מרוכזת. הצמדתי את שפתיי לצווארו וחילקתי לו נשיקות ללא הרף.
הרמתי את ראשי, ידיי היו על צווארו וידיו על פניי, פנינו היום צמודים, עיניי לא משו מפניו, הלשונות שלנו התחברו וטעמו זו מזו בלהיטות.
שפתיו היו חמות,רכות ועבות. זרועותיו הצמידו אותי אליו, כולי הייתי מסורה לו.
הייתה לנו שפה משותפת וגישה זהה לחיים.
מהשנייה שקשרתי את חיי בחייו התרגלתי לקשר הדוק,חם ונעים. שמילא חלקים ריקים,אפלים ואפורים בחיי.
מסרבת לקבל שהוא מתחיל לצעוד בנתיב חדש ועלום, בלעדיי. זה צרם לי, אף שידעתי שזהו כורח המציאות.
מה עוד יוכל להעסיק את מוחי וליבי, ויקל במעט סיבלי?
נצרתי תפילה בליבי לאלוהים שיועיל בטובו לשגר אותי לעולם שכולו טוב. אך הוא התעלם ממורת רוחי התעלמות מוחלטת.
זה מספיק זמן כדי להבשיל בקרבך את ההכרה שאותו האדם לא יחזור,
אני יודעת שדרך ארוכה וקשה עלי לעבור כדי להגיע למחוז חפצי...
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Mr. Ingidao
