תענוג טראשי – מרדף עצבני – ביקורת סרט
אולי הסרט "מרדף עצבני" יחשב כאסון הקופתי הגדול ביותר של ניקולאס קייג' אחרי שבסופשבוע הראשון שלו הוא הגיע למקום התשיעי בקופות בארה"ב הרחק מהתחזיות שטענו שהוא יהיה בחמישייה הפותחת, אבל באופן מפתיע זהו אחד הסרטים היותר מבדרים של מי שנחשב פעם שחקן והיום הוא בעיקר קריקטורה של כוכב סרטי פעולה.
העלילה מזכירה באופן מטריד את סרט אחר של קייג', "גוסט ריידר" על גבר החוזר מהמתים. הפעם הגיבור בורח מהגיהנום כדי לנקום את רצח בתו ובעלה וחטיפתה של נכדתו התינוקת על ידי כת השטן ומוצא את עצמו נרדף על ידי שליח השטן, אבל לעומת סרט הקומיקס הלא באמת מעניין, "מרדף עצבני" הוא בעצם סוג של מחווה לסרטי הגריינדהאוס וסרטי הפעולה המיניים והנצלניים שככבו בבתי הקולנוע בשנות השישים והשבעים.
"מרדף עצבני" הוא קודם כול סרט מאוד מודע לעצמו שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה ומספק את מרדפי המכוניות וסצנות הפעולה הטובות ביותר בתקופה האחרונה. ניקולאס קייג' מוכיח בפעם המי יודע כמה שלמרות שהוא אישיות קולנועית מאוסה הוא עדיין כוכב קולנוע וכשיש לו תפקיד עסיסי שנותן לו חופש פעולה לעשות ככול העולה על רוחו הוא גם יכול להיות מהנה למדי.
לעומת שפע הדמויות הנשיות המתפשטות בסרט, אם זו המלצרית, האשה הנואפת או חברות כת השטן, דווקא השחקנית הראשית אמבר הרד המגלמת את המלצרית הלוחמנית המחליטה לצאת לקרב יחד עם מילטון לא מתפשטת והמצלמה בעיקר נהנת מנתוניה הגופניים כשהיא לובשת ג'ינס צמוד. בין השניים נוצר קשר של אב ובת, וזה מה שמעניק קצת חסד בסרט החוגג ניהליזם והדוניזם.
וויליאם פיצ'טנר שרגיל לגלם את האיש הרע, מגלם בסרט הזה את איש החשבונות מהגיהינום. כהרגלו הוא עושה זאת בהומור ובאיפוק. הוא רודף אחרי מילטון (קייג') במטרה להחזירו לגיהנום אבל יש גם טוויסט מפתיע שמעניק נופך מעניין לקראת סופו של הסרט.
השימוש של הבמאי פטריק לוסייר בתלת-ממד נעשה באופן חכם ומהנה ביותר - למען האמת השימוש בתלת ממד בסרט הזה הוא מהמוצלחים שראיתי עד כה בסרטי פעולה. האיש שהתחיל את הקריירה שלו כעורך של סרטי "צעקה" ואח"כ ביים את "בלאדי ולאנטיין" השקיע מחשבה כיצד לשלב את הטכנולוגיה כדי שהוא יהיה אמצעי קולנועי שיתרום לאימה, להומור אבל גם ישמש מבע קולנועי לתחושות הגיבורים ולזכרונות שלהם בפלאשבקים. התוצאה מרשימה ביותר.
"מרדף עצבני" הוא לא סרט פעולה רגיל כמו "המכונאי". הוא אפילו לא מתיימר להיות כזה כי הוא יודע שהוא סרט סוג ג' מלכתחילה ולכן הוא הרבה יותר טוב משאר סרטי הפעולה שלא מודעים לכך שהם סרטים רעים מלכתחילה. לוסייר מייצר חגיגה של פעולה, הומור ובעיקר טראש שמודע לעצמו מההתחלה עד הסוף. למי שאהב את "פלאנט טרור" ו"מאצ'טה" של רוברטו רודריגז אני מאמין שצפויה חוויית צפייה מענגת למדי.
ציטוט ההודעה
