אני מספר ארבע
שם רשמי
אני מספר ארבע
שם לועזי
I Am Number Four
במאי
די. ג'יי. קארוזו
תסריט
מיילס מילר
אלפרד גאו
שחקנים
אלכס פטיפר
תרזה פאלמר
טימותי אוליפנט
דיאנה אגרון
אז יש חייזרים, כן? הם נראים בדיוק כמו בני אדם, אבל בעצם הם מגיעים מכוכב אחר. יש תשעה כאלה, שלהם יש כוחות על, ויש חייזרים אחרים, רעים, שרוצים להרוג אותם.
וזהו.
ברצינות, הייתי שמח לפרט יותר על העולם, המיתולוגיה וההגיון הפנימי של "אני מספר ארבע", אבל אני לא יכול, כי הרגע סיפרתי לכם את כל המידע שיש לי. שום דבר אחר לא תקבלו.
למה תשעת החייזרים חשובים? למה אין להם שמות, אלא רק מספרים? למה הרעים רוצים להרוג אותם? למה הם הורגים אותם לפי הסדר? למה לחלק מהם יש כוחות על, ולאחרים לא? איך הם הגיעו לכדור הארץ? למה אף אחד מהם אף פעם לא משתמש בכלי תחבורה מתוחכם יותר מטנדר? אין להם, נגיד, חלליות?
הסרט לא רואה לנכון לספק תשובה לאף אחת מהשאלות האלה. הרבה סרטים נראים כאילו הם נכתבו בשיטת "השלם את החסר" (_____ צעיר יוצא למסע ל_____ כדי להילחם ב_____ שהרג את ה_____ שלו), אבל "אני מספר ארבע" נכתב בכזאת רמה של עצלנות שרוב החללים פשוט נשארו ריקים. ב"רובוטריקים" – הסדרה המצוירת, לא הסרט – היתה בניית עולם משכנעת יותר; כלומר, היתה שם בניית עולם כלשהי.
גיבור הסרט, מספר ארבע, הוא אמנם חייזר, אבל מתחזה לתלמיד תיכון שנראה בדיוק כמו כל תלמיד תיכון אחר שהוא במקרה גם דוגמן ומבלה שש שעות ביום במכון כושר. כדי להימלט מהחייזרים הרעים (שאפשר לדעת שהם רעים לפי זה שהם מכוערים ויש להם שיניים חדות), הוא מגיע לבית ספר חדש, שבו הוא פוגש את הדמויות הבאות: א. ספורטאי ביריון ומרושע; ב. חנון קטן וצדיק שלו הספורטאי הביריון מציק; ג. בחורה יפה שאיתה הוא מתחבר, אבל אז מתברר שהיא האקסית של הספורטאי הביריון. אפילו אם מאוד תתאמצו לא תוכלו למצוא חבורת קלישאות גדולות יותר.
את גיבור הסרט מגלם אלכס פטיפר, שהוא, כמו כל הסרט, גנרי. כדי לדעת האם הוא שחקן טוב או רע אני אצטרך לראות אותו משחק. הבחורה היא דיאנה אגרון מ"גלי" שכאן עוררה את הרס"ר הפנימי שלי, כי כל הזמן רציתי לדרוש ממנה למחוק מהפרצוף את החיוך הטפשי הזה. האופן שבו מרוח לה אותו חיוך מלאכותי דבילי על הפנים כל הזמן, גם ברגעים עצובים כביכול, גורם לה להיראות כמו קורבן של ניתוח פלסטי שכשל. הרומן בינהם – כלומר, הניסיון לעשות "דמדומים" עם חייזרים – מצליח איכשהו להיות מגוחך עוד יותר מהמקור. "אנחנו לא אוהבים כמו בני האדם. אצלנו זה לנצח". הוא משפט שנאמר בסרט ברצינות מלאה. לא רק אני שמעתי אותו. אני יודע, כי לא רק אני התפוצצתי מצחוק.
אחרי שעה ומשהו של מריחת זמן, הסרט מצליח לקראת הסוף להתעלות לבינוניות. יש קרב סופי עם מפלצות שעשויות בפעלולים סבירים בהחלט, וגם תרזה פאלמר שם, בתור עוד אחת מהחייזרים האלה, ועושה את קטע אשת האקשן הקשוחה. תרזה פאלמר בתור אשת אקשן זה לא רע, גם אם זו קלישאה בדיוק כמו כל אלה שקדמו לה. זה רחוק מלהצדיק את קיומו של הסרט.
לא מקורי להתלונן על כך שסרטים הוליוודיים הם מוצרים חסרי מקוריות או נשמה, אבל "אני מספר ארבע" הוא עוד פחות מסרט נטול מקוריות. הוא טיוטה ראשונה, חלל ריק שאותו אפשר היה למלא בעלילה, דמויות, רעיונות – כל הדברים שהופכים רצף של תמונות נעות לסרט. עד שיוכח אחרת, זה הדבר הגרוע ביותר שהוקרן בקולנוע השנה.
ציטוט ההודעה
