לפני חודש הגיע יואב רוטמן בפעם הראשונה בחייו לברלין. הסיבה: הקרנת הסרט הישראלי מבול שבו הוא מככב בתפקיד הראשי. בקושי בן 16, רוטמן מצא את עצמו על השטיח האדום באחד מפסטיבלי הסרטים היוקרתיים ביותר בעולם, כשחבורה של ילדים צווחניים מבקשים ממנו חתימות. "זה היה נורא מביך", הוא מספר בחיוך מבויש, שמסתתרת בו גם הנאה מהסיטואציה שאליה נקלע. יום אחרי זה, כשרצה ללכת לבריכה במלון, הפכה המבוכה הקטנה לגדולה: "הגעתי לשם עם בגד ים ומגבת", הוא נזכר, "ופתאום ראיתי מולי שתי גרמניות עירומות. ידעתי שבאירופה זה יותר מקובל, אבל עדיין לא הייתי מוכן לזה. היה שם גם שלט בכניסה שאמר בפירוש שצריך להיכנס עם בגד ים. הצחוק עמד לי בגרון, עד שבסוף לא יכולתי ויצאתי משם. תכלס, בסוף אלה החוויות שאתה זוכר".
המעבר בין עולם הילדות המוגן לעולם המבוגרים הגדול והמפחיד הוא חלק מאוד מרכזי בחייו של השחקן הצעיר. וכשהעולם הבוגר שלך הוא גם תעשיית הבידור, הופך האיום הזה לממשי בהרבה. אולי בגלל זה, רוטמן הוא המרואיין הראשון שפגשתי, שאת השיחה איתו נדרשתי לתאם דרך אביו. "שימי לב שהוא זוכר מתי הפגישה", מזהיר אותי רוטמן האב, "הוא בכל זאת בן 16". החששות, כך מתברר, לא היו מוצדקים. יואב דואג לתאם ולהזיז את הפגישה, ומתריע על כל שינוי באס.אם.אס מחויך. "אני יכול לפגוש אותך ב־13:15, כי ב־13:00 יש לי שיחה עם המורה, ואחר כך יש לי רכבת הביתה". הוא מגיע לאסוף אותי מהשער של תלמה ילין, שם הוא לומד כבר שנה שנייה. בשישי בצהריים עדיין מסתובבים תלמידים בין הבניינים הישנים של בית הספר היוקרתי, וקולות של להקה מנגנת בוקעים מאחד החדרים. כשאנחנו מחפשים מקום שקט לשבת בו, צועק לו אחד החברים בדרך – "היום הפרמיירה?!". "בראשון!", משיב יואב, ומנפנף לו לשלום. יחסית לעובדה שמדובר בראיון הגדול הראשון שלו, הוא נראה נינוח, מאופק ושולט בעניינים.


בסיטואציה הזו לא נראה שהוא זקוק לפיקוח הדוק, אבל האב, עו"ד ערן רוטמן, הוא לא סתם אב מגונן. הוא גם הסוכן, המנהל האישי והמנוע מאחורי הקריירה המרשימה של יואב. הוא המנחה, הקואצ'ר, המורה הזמני למשחק ומי שאחראי לשמור עליו ממפיקים רעים ומהתהילה המבלבלת. "זה יותר טוב מכל סוכן", מצהיר רוטמן הצעיר בביטחון, "זה היחס הכי אישי שיש. הוא גם רואה את הדברים מעבר – מעבר לכסף, מעבר לאם יהיה לי מקום לנוח, הוא מבין את התמונה הכוללת".

אתה מבין מפני מה הוא שומר עליך?
"אני יודע שאתה יכול לעלות ברגע, לחשוב שאתה אלוהים, ואז ליפול, להיות בדיכאון כי אף אחד לא אומר לך כלום. זה עוד לא קרה לי, אבל אבא שלי כל הזמן מזכיר לי את זה. כל הזמן מטפטף לי שצריך להתעסק באמנות שלך, ולא במה כן אומרים או לא אומרים, ולא לייחס חשיבות יותר מדי גדולה לביקורות הטובות וגם לא לרעות. אם כתבו עלי משהו טוב, אז יופי, הלאה. כי יש אנשים שמתחרפנים מזה בסוף, והוא לא רוצה שזה יקרה לי".

לא ילד כאפות
באופן אירוני, התפקיד שמגלם רוטמן ב"מבול" הוא הפוך לגמרי מהמציאות המוגנת והמגוננת שהוא מתאר. סרטו של הבמאי גיא נתיב מציב במרכזו משפחה מפורקת. האב (צחי גראד) הוא טייס ריסוס שהושעה מעבודתו לאחר שנתפס מעשן גראס, והוא משקר למשפחתו לגבי פרנסתו. האם (רונית אלקבץ) היא גננת שמנהלת רומן עם אחד האבות בגן, ושמעדיפה לטפל בילדי אחרים מאשר בילדיה שלה. יוני (רוטמן), כמעט בן 13, מתכונן במרץ לדרשת הבר מצווה שלו, בסיוע רב קשוח (יעקב כהן). כבר מתחילת הסרט ברור שהוא המבוגר האחראי בבית, ולמעשה, מגדל את עצמו ודואג לתפקוד המשפחה. גם השגרה הפרובלמטית הזו נשברת, כשתומר (מיכאל מושונוב), הבן הגדול והאוטיסט, חוזר הביתה במפתיע, בשל סגירת המוסד שבו הוא מאושפז. "שנינו דואגים כל הזמן יותר מדי", מסביר רוטמן את הדמיון לדמות שהוא מגלם. "הוא יותר דואג מה יגידו, ואני כל הזמן דואג לאן הולכים מכאן, מה עושים עכשיו. שנינו גם יחסית ביישנים. מצד שני, הוא ילד כאפות ואני ממש לא, הוא מאוד מתוסכל, ואני לא מרגיש תסכול בחיים שלי".

שגרת חיים לא שגרתית - הטריילר של מבול:
רוטמן, שלומד היום בכיתה י' בתלמה ילין, ידע שהוא רוצה להיות שחקן כבר בגיל ארבע וחצי. "אני לא זוכר את זה", הוא מספר, "אבל אבא שלי תמיד נזכר איך הלכנו יחד לקניון, והיו שם מפעילים כאלה של ילדים. הצבעתי עליהם ואמרתי – 'זה מה שאני רוצה לעשות'. מאז הכוונות שלי קצת השתנו, אבל העיקרון נשאר אותו עיקרון. וכבר 12 שנה שאני רוצה לעשות אותו דבר, ולא חושב שזה ישתנה". בגיל שמונה הלך לחוג דרמה, וכשהיה בכיתה ה' הציעה חברה של המשפחה, מלהקת לשעבר, שיירשם לסוכנות. בכיתה ז' כבר לוהק לסדרה "לאהוב את אנה" בערוץ 10, ושיחק לצד משה איבגי, עפר שכטר ויאנה גור. איבגי היה זה שהמליץ עליו לנתיב, שחיפש ילד שיוכל להחזיק תפקיד ראשי ומורכב בסרט.

הבחירה, מתברר, היתה מוצלחת. רוטמן מצליח לייצר דמות עגולה, מורכבת ומעניינת, של ילד על סף התבגרות הכלוא בסיטואציה בלתי אפשרית. הוא היה מועמד לפרס אופיר על תפקיד ראשי (והפסיד לאדיר מילר), קיבל ציון מיוחד לשבח בפסטיבל הסרטים בחיפה (שם גם זכה "מבול" בפרס הסרט הטוב ביותר) וכאמור, הפך לכוכב של פסטיבל ברלין.



כשידעת שאתה הולך לעבוד עם שחקנים כמו משה איבגי או רונית אלקבץ, לא נלחצת?
"זה מלחיץ, כי בכל זאת הם שחקנים מדהימים, ולא ידעתי איך אני אצליח לעבוד איתם. איבגי הוא המנטור שלי, הוא כזה תותח וכזה צנוע. את רונית ראיתי קודם בסרטים 'שבעה' ו'לקחת לך אשה', וממש לא ידעתי איך יהיה לי לעבוד מולה. אבל היא היתה מאוד נחמדה, נתנה לי את המספר שלה, אמרה לי, 'כל דבר שאתה צריך תתקשר אלי', נתנה עצות, היא מאוד אמהית. פעם אחת הייתי חולה אז היא כל הזמן דאגה לי. היא מקצוענית בטירוף, לא ראיתי כזה דבר, הכל אצלה מסודר, היא יודעת בעל פה את כל הסצנות שלה, התסריט שלה מלא רשימות".


יוני כל הזמן עסוק בגודל שלו, מנפח שרירים ודואג מתי יתחלף לו הקול. המראה מעסיק אותך?
"ממש לא. כמו כולם אני אוהב בגדים יפים, ולא רוצה שיחשבו שאני מכוער, אבל לא מעבר לזה. אם זה מתסכל אותי שאני נמוך יותר מכולם? ממש לא, כל החיים שלי הייתי נמוך, גם עכשיו, זה לא אישיו בשבילי, גם בקטע של שרירים, לא יודע למה, אף פעם לא נתתי לזה חשיבות. אני יודע שאני במקצוע שזה חשוב, אבל אני מקווה לא להפוך להיות אחד כזה".


יש לך חברה?
"כן (מסמיק), כבר שנה וחודש. היא לומדת איתי בבית ספר, היא מדהימה, מפרגנת לי מאוד. עכשיו שנה נראית לי כמו כל החיים. היא ממש נותנת לי ביטחון, אם היא לא באה יום אחד לבית ספר, אני ממש מרגיש שיש משהו שחסר לי".



לקלל את צחי גראד
באחת הסצנות החזקות בסרט, מוצא את עצמו יוני בחוף הים עם אחיו האוטיסט. לאחר שהאחרון כמעט טובע, מגיע האבא בריצה ונותן סטירה חזקה לבנו הצעיר שהתרשל בשמירה. "כמה ימים לפני הכנתי את עצמי לסצנה הזאת", נזכר רוטמן, "חשבתי מה ואיך לעשות. צחי הוא בחור גדול, יש לו יד גדולה, זה מפחיד, וחשבנו בהתחלה לעשות בכאילו, שהוא לא ייתן לי באמת סטירה. ניסינו וזה היה לא טוב. הבנתי שאו שעושים באמת או שלא עושים. גם גיא (הבמאי; ט"ל) אמר לי, 'אין מה לעשות, תקבל כמה סטירות. אם זה מרגיש לך נכון, תיפול'. בפעם הראשונה נפלתי וזה היה 'משוחק' מדי, לא הצלחתי להביא את זה. הלכתי הצדה והתחלתי לקלל את צחי בשקט, 'בן זונה, בן זונה, בן זונה'. חזרתי לסט, צילמנו, וזו הסצנה שנכנסה. אני שמח שקיבלתי את הכאפה הזאת".

רוטמן המשיך להיעזר בתרגיל הקללות. לקראת סוף הסרט, יושב יוני בביתו של הרב ומנסה בפעם המיליון לזכור את דרשת הבר מצווה שלו, המוקדשת, איך לא, לפרשת נוח. הרב המתוסכל מתלמידו הסורר דופק על השולחן בחוזקה ומשחרר מיוני בכי וכעס. "אני זוכר שאמרתי לגיא, 'בסצנה הזו אתה תקבל משהו טוב'. אחרי זה הייתי צריך לעמוד בהבטחה שלי. בפעם הראשונה זה לא הצליח, בפעם השנייה לא הצליח. הלכתי לצד ושוב קיללתי את יעקב כהן, 'בן זונה, בן זונה, בן זונה'. זאת אחת הסצנות היחידות בסרט שאני לא מרגיש ששיחקתי, פשוט הייתי יוני. לא היה יואב בסצנה הזאת. בשביל הרגעים הקטנים האלה אני רוצה להיות שחקן, כשאתה נמצא שם לגמרי".


אתה עצמך עלית לתורה?
"כן, עליתי לתורה, אני אפילו זוכר את הדרשה. אבל אני לא כל כך מחובר לדת. כמו כולם, חוגג פסח וראש השנה, אבל לא מעבר".


האח הגדול
כבר שנתיים שרוטמן מתעורר כל יום ברבע לשש בבוקר בביתו שבקדימה ולוקח רכבת לגבעתיים. "אני עושה את מה שאני אוהב", הוא מסביר את מוסר העבודה הגבוה שלו. "אני צריך לעבוד מאוד קשה כדי להיות טוב במה שאני עושה ולהצליח בו, גם אם זה אומר לקום בשש בבוקר כשכל החברים שלי קמים בשבע וחצי. זה מה שאני אוהב לעשות, ואם אני רוצה להגיע להיות משהו, להגשים את החלום שלי, זה מה שחייבים לעשות". אבל המחויבות המקצועית לא משאירה הרבה זמן למשחקים מסביב. רוטמן מודה שחוץ מללמוד ולעבוד הוא לא מספיק הרבה, וגם את רשימת החברים הארוכה שלו בפייסבוק ("כמה מאות") הוא מתחזק בקושי. בזמן המועט שבכל זאת נותר הוא אוהב לראות סרטים, ועם חברי המגמה שלו ביקר לאחרונה בהצגות "גטו" ו"מעגל הגיר הקווקזי" בקאמרי. "אני רוצה לראות 'וויצק'", הוא אומר, "אמרו לי שאיתי טיראן ממש טוב שם".


אתה לומד באחד מבתי הספר התחרותיים בארץ. החברים מפרגנים?
"מאוד מפרגנים, כל הזמן. בכלל, כולם אומרים שיש פה תחרות מגעילה וזה ממש לא נכון. ברור שבכל מקום שיש אנשים שחולמים להשיג אותו דבר יש קצת תחרות, אבל זה לא בקטע רע. גם אומרים שיש פה סמים וזה ממש לא נכון".


מה יקרה כשתצטרך להתגייס?
"לא חשבתי על זה, אבל אני רוצה להתגייס. בארץ, כדי להתקבל כחלק מהחברה, לא משנה אם אתה שחקן או מדען, אתה חייב לעשות צבא. אתה חי פה, זאת המחויבות שלך. אחרי שהייתי בברלין אני מבין את זה יותר טוב. כשעליתי על המטוס בחזרה לארץ הרגשתי שוב כאילו אני במקום של אבא שלי".
לצד אלקבץ, גראד וכהן, רוטמן משחק סצנות רבות בסרט מול מיכאל מושונוב, המגלם, כאמור, את אחיו האוטיסט. כשהוא מדבר על מושנוב, נדלקות לרוטמן העיניים, "אני מעריץ את הבן אדם הזה", הוא אומר בחיוך, "ממש מצאתי אח גדול. נשארנו בקשר גם אחרי הצילומים".


איך התכוננת לסצנות איתו?
"רציתי להגיע למצב שאני מגיב לדמות של מיכאל בלי לחשוב עליה, בלי לשחק את זה. מיכאל הלך הרבה זמן למוסד של אוטיסטים וחיקה מישהו מסוים מאל"ף עד תי"ו. אחר כך הלכנו, הוא, גיא ואני, למוסד ברעננה. זה היה די מלחיץ, פתאום איזה אחד בגיל שלי קפץ על גיא, חיבק אותו וכמעט שבר לו את הצלעות. זה שונה מהחיים שלך, אתה לא רואה את זה ביומיום וזה מה שיפה דווקא".