מ"גברת דאוטפייר" עד "צעקה": התחפושות הגדולות של הקולנוע
רובין ווליאמס התחפש לעוזרת בית, קלארק קנט התחפש לעיתונאי שהופך לגיבור על וברברה סטרייסנד התחפשה לבחור ישיבה. הקולנוע, כמו בחיים, גם הוא מלא במסכות. אלא שבשונה מהחיים, אפשר להתפרע שם הרבה יותר ממה שחג הפורים מאפשר לנו. אם מדובר באדם שמתחמק מהחוק בעזרת החלפת זהויות או עוזר לו בעזרת חליפה משופצרת, גבר שמחליט להתחפש לאישה או אישה, שמחליטה לנצל את היתרונות של המראה הגברי, האפשרויות הן אינסופיות. מ"חמים וטעים" עד "הכישרון של מר ריפלי" - הנה כמה מהתחפושות הגדולות בסרטים. אתם מוזמנים להוסיף את שלכם בתגובות.
הדראגי: כי לפעמים כיף לשחק בצד השני
התחפושת: גבר מחופש לאישה, אישה מחופשת לגבר.
האביזרים: הרבה פאות ושיער להדבקה, איפור כבד וחלקי גוף מפלסטיק.
למה? כדי להגיע למקומות שאי אפשר בתור גבר/אישה או בחינת זהות.
אי אפשר לעבור מסיבת פורים מבלי לראות לפחות גבר אחד לבוש בשמלה. עמוק בפנים, יכול להיות שגברים רוצים להרגיש איך זה כשכולם מסתכלים על המחשוף שלהם, או שהם פשוט רוצים ערב אחד של אוורור בין הרגליים. בקולנוע, כשבן מין אחד מתחפש לבן המין השני, הסיבות הן הרבה יותר מורכבות. כך למשל בקומדיה הקלאסית "גברת דאוטפייר" (1993). רובין וילאמס מגלם גבר מובטל גרוש ואב לשלושה ילדים, שמפסיד במשפט המשמורת עליהם לגרושתו. כדי לראות אותם יותר מפעמיים בשבוע, הוא מתחפש, באופן משכנע מאוד, לאישה סקוטית בגיל הזהב, בשם גברת דאוטפייר. הוא מתחזה לאומנת ועוזרת בית, ומצליח לקבל עבודה בבית הגרושה. גם מרטין לורנס עוטה על עצמו חליפת שומן לא קטנה ב"ביג מאמא" (2000), מתוקף תפקידו כשוטר סמוי שמנסה לתפוס שודד אלים. ברור שבשני המקרים התחפושת הלא-שגרתית מניבה שלל סיטואציות קומיות, הטובה שבהן היא כשהחזה המזוייף של ויליאמס שעולה באש מבלי שהוא שם לב. אפילו אם נלך ממש אחורה, נראה שקומדיות עם ייצוגי דראג היו קיימות מאז סרטים בשחור-לבן. ב-1959 טוני קרטיס וג'ק למון נמלטים מהמאפיה, לאחר שהיו עדים במקרה למעשה רצח בשיקגו. הם מתחפשים לנשים ומצטרפים ללהקה, על מנת להתחבא. אפילו שהנסיבות, כרגיל, דרמטיות, הסרט עצמו קומדיה קלילה.
אבל לא תמיד הדראג משמש בסרטים ככלי לקומדיה חסרת מעצורים, וזאת בעיקר כשמדובר בנשים שמתחפשות לגברים. ב"בנים אינם בוכים" (1999), היה קשה להישאר עם עיניים יבשות עד סוף הסרט. במקרה כזה, לא מדובר כמובן ב"תחפושת", אלא בתחושה העמוקה של ברנדון טינה, הדמות אותה מגלמת הילארי סוונק, להיות נער אמיתי. סוונק עשתה עבודה כל כך טובה בלהפוך את עצמה לנער, או יותר נכון נערה שרוצה להיות נער, שהיא אפילו זכתה על כך באוסקר. גם ב"ינטל" (1983) נסיבות ההתחפשות היו מאוד דרמטיות, כשכל מה שברברה סטרייסנד רצתה הוא ללמוד בישיבה, ואולי גם לשיר על זה.
לפעמים התחפושת לא כל כך קלה לתפעול
התחפושת: דמויות בעלות כוחות על טבעיים, בדרך כלל מספרי קומיקס.
האביזרים: מגוון מסיכות, שריוני גוף, חליפות לייטקס וזוג משקפיים.
למה? אם הם יחשפו את הזהות האמיתית שלהם, אין להם שום סיכוי עם לואיס ליין.
הם רצים מהר, יש להם ראיית רנטגן, הם טווים קורי עכביש ונוסעים במכוניות מגניבות. גבורי העל של הסרטים תמיד נמצאים שם כדי להציל את המצב, אבל כמעט תמיד בתלבושת שלא תבייש את אתרי הסקס הטובים ביותר. כמובן שתחפושות אלה הן לא רק בשביל להשוויץ, אלא גם לספק להם זהות סודית. כי גיבור בלי אלטר-אגו מהר מאוד יהפוך לעכבר מעבדה. לא מזיק עם החליפה יכולה להבליט את נכסיו הטובים של הגיבור.
ספיידרמן (2002), למשל, הוא ילד צנום וגיק בחיי היום-יום (טובי מגוויר בשבילכם), אבל כשיש בניין שעולה באש, הוא מיד עוטה את חליפת הספנדקס. כמובן שהחליפה צריכה להיות צמודה בדיוק במקומות הנכונים, על מנת להבליט את כל השרירים. גם באטמן (1989), שלובש סוג של שריון קשיח, מצליח להראות את שש הקוביות שלו באופן בולט. לגיבור הזה אפילו יש גלימה, כדי להדגיש את הדרמטיות. כמובן שלא נשכח את הגיבור הקלאסי מכולם. סופרמן (1978), שגולם על ידי כריסטופר ריב המנוח, משום מה החליט שאם הוא ילבש את התחתונים שלו על המכנסיים, הוא יראה יותר חזק. אבל שלא כמו השנים האחרים, הוא לא זקוק למסיכה, כי יכול להחבא תחת משקפי הקריאה שכנראה משנות את פניו ללא שום היכר. אצל גיבורי העל, כל שריפה היא מסיבת תחפושות וכל שוד הוא פורים.
עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה, וגם חליפה צמודה:
הרוצח הסדרתי: כי סרט האימה צריך קצת מסתור
התחפושת: רוצח אכזרי עם דם בעיניים (שמתחבאות מאחורי מסיכה)
האביזרים: מסיכות אפילות שמעווותות את הפנים לגמרי וסכין, רצוי מגועל בדם.
למה? רוצח שרואים את הפנים שלו כשהוא הורג, משנה את הסרט מאימה לדרמה פסיכולוגית.
אין דבר יותר מפחיד מהלא ידוע, וסרטים שלמים נבנו עליו. במקרה של סרטי האימה, זהותו של הרוצח היא זו שמוסתרת, ומתגלה רק בסוף הסרט, במהלך קרב אחרון ומכריע. יש לא מעט מותחנים פסיכולוגיים שמצליחים לבלבל, להסיט תשומת לב, ולהראות מעשי הרג חסרי פרצוף, אבל הרוצח הקלאסי, הכי מפחיד ומעורר חלחלה, הוא זה העוטה מסיכה על פניו, רצוי מחלחלת לא פחות (על אף שגם מסיכת ליצן תעשה את העבודה). התמה של דמות צמאת דם המוסתרת מאחורי מסיכה היא לא חידוש על מסכי הקולנוע. כבר ב-1974 הפחיד "Leatherface" בני נוער בכל רחבי העולם. מדובר ברוצח האכזרי מ"המנסרים מטקסס" שטבח את קורבנותיו עם מסור חשמלי. זאת בעודו עוטה מסיכה דוחה עשויה מעור ששילחה צמרמורות בקהל הצופים. לא הרבה אחריו הגיעה לעולם הדמות הקלאסית של מייקל מיירס, מסדרת סרטי "ליל המסיכות" (1978). כמו הרציחות השקטות והמחושבות שלו, כך חבש גם מיירס מסיכה לבנה חסרת מאפיינים, שרק גרמה לצופה עוד יותר אי נוחות. הסאגה ממשיכה עם "ג'ייסון" המטבח האכזרי מסדרת "יום שישי ה-13" (1980). בהתחלה הוא חבש על ראשו רק שקית נייר לא כל כך מאיימת, אך בסרט השלישי כבר אימץ לפניו את מסיכת ההוקי המלחיצה שהפכה אייקונית לסרטי אימה.
בתקופה הנוכחית, אין ספק שסדרת "צעקה" (1996) מהווה דוגמא ומופת לרוצחים בעלי פני מסיכה. שלושה סרטים יצאו, בהם הרוצחים התחלפו, אך דמות הפנים שתקועות בצווחה (שיוצרת שילוב משכנע בין מסיכת ג'ייסון לציור המפורסם "הצעקה"), נשארה ככוכב הראשי. כל פעם שהיא מופיעה ברקע, גם מפי הקהל נפלטת צווחה קטנה. זוהי ככל הנראה נוסחה מנצחת, שכן 15 שנים אחרי, יוצא אפילו חלק רביעי בסדרה.
ככה התחילה הצעקה הראשונה:
מחליף הזהות: כי כל אחד רוצה לצאת מעורו מדי פעם
התחפושת: כל דבר. מחליף הזהות יכול לאמץ זהות של איש מקצוע, כמו רופא, או אפילו של אויבו המושבע.
האביזרים: פאות, בגדים שונים, לפעמים תעודת זהות שונה ואף ניתוחים פלסטיים (לא מומלץ לנסות בבית).
למה? לפעמים, כדי לראות עד כמה החיים שלנו טובים, אנחנו צריכים לצעוד בנעליו של מישהו אחר.
סרטים שנעשו על אימוץ זהות חדשה או בדויה אפשר למצוא בעשרות. בעצם, המהות של משחק היא החלפת זהות השחקן בדמות הכתובה. זה יכול להתחיל ממשהו פשוט כמו עיתונאית, שרוצה להשיג סיפור טוב על שערורייה בבית ספר תיכון, ומאמצת זהות של תלמידה מן המניין. דרו ברימור, אגב, לא כל כך משכנעת בתור טינייג'רית ב"אף פעם לא התנשקה" (1999), אבל היא מנסה. מקרים קצת יותר קיצוניים מדברים על איש (מאט דיימון) שרוצח את ידידו ואז מאמץ את הזהות שלו, עד כדי כך שהמשטרה לא מבחינה שמדובר באדם אחר ("הכישרון של מר ריפלי", 2000). גם ליאונרדו דיקפריו מאמץ לו זהויות שונות כדי להימלט מהמשטרה ב"תפוס אותי אם תוכל" (2002). יום אחד הוא רופא, לאחר מכן עורך דין ואף טייס. כל אלה עם שמות שונים ובהצטיינות יתרה במקצוע.
במקרים הכי קיצונים של החלפת זהות, מדובר ממש על שינוי פנים, ולא במובן המטאפורי. בקומדיה "שישי הפוך" (2003), ג'יימי לי קרטיס נכנסת לגופה של ביתה בת ה-15 (לינדזי לוהן), בעוד הבת זוכה לחוות את הבגרות בגוף האם. משבר הזהות מגיע לשיא עם הסרט "עימות חזיתי" בו סוכן אף.בי.איי מחליף פנים, באופן מילולי, עם פושע, על מנת לנסות ולדובב את אחיו. לאחר ששקע בתרדמת, ניקולס קייג' מתעורר עם הפנים של ג'ון טרבולטה. הטכנולוגיה של הניתוח הייתה מאוד מתקדמת, כי איכשהו, גם הגוף שלהם השתנה. מדהים.
גם מקצוע ההוראה לפעמים מושך רעיונות לחילופי זהות:
דעה:
אני זוכר אני אישית שהתחשפתי לספיידרמן עוד כשזה היה להיט!
כמו כן גם לצעקה שגם זה היה מאוד להיט פעם והרבה היו מתחפשים לזה, אני באמת מתגעגע לתקופת הילדות של כל התחפושות והשטויות שהיתי עושה.
ציטוט ההודעה
