בשבת האחרונה עלה אדי מרפי, שיחגוג בשבוע הבא את יום הולדתו ה-50, לבמה של פרסי ה-Comedy Awards, שחולקו השנה לראשונה מטעם ערוץ קומדי סנטרל ו-MTV, והודה לקומיקאים שהעניקו לו השראה: ביל קוסבי, צ'ארלי צ'אפלין, ריצ'רד פריור וג'ורג' קרלין.
ארבעת האבות הרוחניים של מרפי מייצגים במידה רבה את פיצול האישיות שלו: מצד אחד מדובר בקומיקאי שאחראי לאחד ממופעי הסטנדאפ המצליחים בהיסטוריה ("Eddie Murphy Raw" – "בגסות"), שלא היסס לנפץ כל פרה קדושה זמינה. מצד שני, בעשורים האחרונים מרפי המציא את עצמו מחדש בסרטים המבוססים על הומור הפרשות גוף המיועדים בעיקר לקהל צעיר, כמו "הפרופסור המטורף", "ד"ר דוליטל" ו"נורביט". במילים אחרות – על הסקאלה שבין ההומור הפרוע ונטול הגבולות של פריור, אחד הסטנדאפיסטים המשפיעים בהיסטוריה של הז'אנר (שלאחד מאלבומי ההופעות המצליחים ביותר שלו קוראים, באופן הולם למדי "That Nigger's Crazy") "להומור לכל המשפחה" של קוסבי – נראה שמרפי בחר להיות קוסבי. והבחירה הזו אולי משמחת רבבות ילדים ברחבי העולם, אבל היא מצערת את מיליוני המעריצים שעקבו אחריו מאז "עידן הזהב" של שנות ה-80.



כמו לכולם באייטיז גם לאדי מרפי היו חלומות - ושפם.

אז מה נותר מילד הפלא הניו-יורקי שהחל להופיע במועדוני סטנדאפ בגיל 15 והצטרף לסטרדיי נייט לייב בגיל 19, בקומיקאי בן ה-50 כמעט, שעדיין לא מצליח להחליט אם הוא מעדיף שוב לדבב חמור תלת-מימדי או להשקיע את המאמץ בתפקיד דרמטי כמו במחזמר "נערות החלומות" מ-2006, שהביא לו, לראשונה בקריירה שלו, מועמדות לאוסקר על שחקן בתפקיד משנה – וגלובוס זהב באותה הקטגוריה.
קריירה ב-48 שעות
לאחר שצמח כקומיקאי אגרסיבי וחסר רחמים על הבמות וב"סטרדיי נייט לייב", מרפי פרץ לחיינו ב-1982 בשובר הקופות "48 שעות", שבו שיחק לצד ניק נולטה. מרפי שיחק נוכל, נולטה שיחק שוטר, וביחד הם השיקו את אחד הז'אנרים הפופולאריים בהוליווד – צמדים "בלתי אפשריים" שלומדים לעבוד ביחד למען מטרה משותפת.

מי היה מאמין שכאן התחילה הנוסחה. "48 שעות":
ההצלחה הקופתית של "48 שעות" סללה את הדרך לשורה של להיטים ובהם "השוטר מבברלי הילס" (1984), "נער הזהב" (1986) ו"מגלה את אמריקה" (1988). העובדה שבמקביל להצלחה הקולנועית מרפי הצליח לנפק ארבעה מופעי סטנד-אפ מצליחים הפכה אותו לאחד הקומיקאים המוכרים והרווחיים בתעשייה, ולמי שהצליח לצבור עוד ועוד הישגים הרבה לפני שוויל סמית' וכוכבים אפרו-אמריקאיים אחרים כבשו את הוליווד. ב"בגסות" הוא ירה לכל הכיוונים. הוא צחק על הומוסקסואלים, לבנים, נשים, אסייתים וכמובן - שחורים. ב"הוזה" ("Delirious") מ-1983, הוא ניסה לדמיין מה יקרה אם אי פעם ייבחר נשיא שחור (מחשבה שבזמנו היתה הזויה בערך כמו המחשבה שמרפי יהפוך לכוכב סרטי ילדים) והציע לו לנאום תוך כדי ריצה כדי להקשות על המתנקשים הפוטנציאליים לכוון את הנשק.

זו בדיחה שהוא כבר לא מספר. "הנשיא השחור":
אדי מרפי לא פריור

אבל אחרי עשור של נסיקה פנומנאלית מרפי החל למחזר את עצמו בהמשכים כמו "השוטר מבברלי הילס 2" (1987) ו"עוד 48 שעות" (1990), והקהל החל להתעייף. העובדה שאמריקה גילתה את הפוליטיקלי קורקט והעדיפה את הבדיחות הבורגניות המתוחכמות של ג'רי סיינפלד על פני ההומור הפרוע של מרפי לא סייעה לו לשקם את הקריירה. ב-1994, אחרי שההמשכון השלישי ל"שוטר מבברלי הילס" נכשל בקופות, נדמה שגם מרפי עצמו הבין שהוא חייב להמציא את עצמו מחדש. כמו ריצ'רד פריור, שב-1967 עלה לבמה בלוס אנג'לס, אמר לקהל "מה לעזאזל אני עושה כאן?" – וירד, נדמה שגם מרפי הבין שהוא לא יכול להתקדם יותר עם אותם שטיקים.



דווקא סימן את דייב שאפל בתור היורש שלו.

אבל בניגוד לפריור, שניצל את ה"הארה היצירתית" שלו כדי לבנות לעצמו אלטר-אגו שהלך ונהיה יותר ויותר משוחרר, גס ופרוע (ובהתאם גם יותר מצחיק ופחות תקין פוליטית), מרפי הלך לכיוון השני: הוא בחר להמציא את עצמו מחדש כגלגול עדכני של ביל קוסבי ולנצל עד תום את כשרון המשחק שלו כדי לגלם שורה של דמויות שונות באותו סרט.

צוחק כל הדרך לקלישאה
מבחינה כלכלית ההחלטה של מרפי התגלתה כהימור מוצלח: "הפרופסור המטורף" מ-1996, שבו הוא גילם לא פחות משבע דמויות (ובהן הדמות הראשית), התגלה כלהיט וגם גרף ביקורות סבירות, שינוי מרענן אחרי שנים של קטילות ומועמדויות לפרסי הראזי.

לילדים, אבל מוצלח. "הפרופסור המטורף": "ד"ר דוליטל", שיצא ב-1998, המשיך את הקאמבק וסייע למצב את מרפי ככוכב סרטי ילדים דווקא בתקופה שבה חייו האישים לא בדיוק היוו דוגמה חינוכית (ב-1997 הוא נעצר על ידי שוטרים, שגילו במכוניתו זונה טרנסוויסט). אבל לקאמבק הקצר של מרפי לא נותר זכר בעשור האחרון, שבו הוא ידע שורה של כישלונות צורבים. סרטו מ-2002, "The Adventures of Pluto Nash", הופק בתקציב ענק של כמאה מיליון דולר, הכניס רק כשבעה מיליון דולר ונחשב לאחד הכישלונות הקופתיים הגדולים של העשור. למעט תפקידי הדיבוב שעשה בסרטי "שרק", נראה ששמו של מרפי מרחיק צופים מהקופות יותר משהוא מושך אותם. מרפי כמו מסרב להבין שדווקא כאשר הוא עושה תפקיד איכותי יותר, כמו בקומדיה "בואופינגר" (עם סטיב מרטין, שגם כתב את התסריט) - בה לעג לתדמית הציבורית ולקריירה של עצמו – הקהל והמבקרים כאחד שמחים לאמץ אותו לחיקם.


בתפקיד אחיו התאום של השחקן. אבל בקטע אירוני ומודע לעצמו (מתוך "בואופינגר")

מה עם איזה משבר גיל העמידה?
ב-2007 מרפי ניסה לשחזר את ההצלחה של "הפרופסור המטורף" עם "נורביט", סרט נוסף שבו הוא גילם מספר דמויות במקביל, אבל נראה שהטריק מיצה את עצמו. באותה שנה הוא ההשתף ב"נערות החלומות", עליו, כאמור, זכה בגלובוס הזהב. אבל דווקא התפקיד הקטן של מרפי, לצדם של ביונסה וג'יימי פוקס, הזכיר למבקרים שהוא – בראש ובראשונה – שחקן ענק שיכול לגלם גם תפקידים דרמטיים ולא רק לייצר קולות של נפיחות והפרשות אחרות.




תספורת מגוחכת, תפקיד רציני. אדי מרפי ב"נערות החלומות"
כעת, כשהוא חוגג 50, נראה שמרפי שוב עומד בצומת דרכים. מבחינה כלכלית לא צריך לדאוג לו או לשבעת ילדיו (משלוש נשים שונות, ובהן מלאני בראון מה"ספייס גירלז"). הוא הרוויח כ-15 מיליון דולר עבור הדיבוב ל"שרק לנצח", הסרט הרביעי בסדרה, ולמרות כישלונותיו הוא עדיין נחשב לאחד השחקנים היקרים בהוליווד. במצב הנוכחי, מרפי יכול להמשיך לדבב ולהוציא מדי פעם קומדיית הפרשות גוף, אבל נראה שדווקא הפרגון הביקורתי שהוא זכה לו בעקבות "נערות החלומות" מרמז על כיוון אחר, מעניין ומאתגר יותר. האם מרפי ימציא את עצמו שוב מחדש כשחקן דרמטי? האם כל מה שהוא צריך כדי לחזור לתודעה הוא פשוט תפקיד אופי טוב אחד, נוסח מיקי רורק ב"המתאבק"? אם מרפי אכן רוצה להיכלל ברשימה אחת עם ארבעת אבותיו הרוחניים – נראה כי כדאי שהוא ינטוש את הנטייה לגלם שבע דמויות בבת-אחת ויתמקד בדמות אחת שתזכיר לנו למה הוא נחשב, גם אחרי שלושה עשורים בתעשייה, לשחקן בחסד.