"ג'סטין ביבר - הסרט": גם אתם תעברו ביבריזציה
ראיתם פעם מישהו ששם כובע על הקסדה שלו?
(מתוך "ג'סטין ביבר - "הסרט")
פרסומת
.K34IDKEY { }.DataBound { font-family: Courier; background: none repeat scroll 0% 0% rgb(241, 241, 241); }.textMode { border-top: 1px solid black; font: 10pt courier; direction: ltr; }body { font-family: Aria; }ג'סטין ביבר חמוד. באמת חמוד. הוא בן 17 והוא חמוד. הוא גם שר נחמד, ורוקד סבבה, ויש לו שיער ממש מעולה. וכל הסיפור הזה עם אמא שלו ויוטיוב – מקסים! אלה הם החומרים שמהם הוליווד עשויה. הבעיה היא שהסיפור של ג'סטין ביבר לא היה צריך להיות מסופר עכשיו. אפשר היה בשמחה לחכות איתו עוד 20-30 שנה, ואז לבחור איזה ילדון אנונימי שיגלם אותו. אז יהיה אפשר גם לראיין את ביבר המזדקן לתוספות של הדי-וי-די ולשמוע ממנו איך אחרי שכל כך הצליח, נפל לסמים, ואולי גם הכניס מישהי להריון ואף אחד לא רצה לקחת אותו לשיר. איך גילה את אלוהים ועכשיו הוא שלם עם עצמו. איך רק אהבה מביאה אהבה.
אולי בגלל זה ג'סטין ביבר – הסרט, רחוק מלהיות סרט מפתיע באמת שהוא מבקש לחשוף. הוא עוקב שלב אחר שלב אחרי סיפור הצלחתו של הילד והקסדה, שהגיע מעיר קטנה בקנדה למדיסון סקוור גרדן בניו יורק. כל הקורות האלה נמסרים ב-100 וקצת דקות, בתלת מימד, בשילוב שירים מתוך ההופעה הגדולה. המניע לסרט, כך הסביר ביבר הצעיר על הספה של דיוויד לטרמן, הוא כדי להסביר לעולם כמה קשה הוא עובד. איך הוא, בעצם, ממש לא הבובה על חוטים שאנשים חושבים שהוא. במילים אחרות, ג'סטין ביבר בקושי בן 17 והוא כבר הספיק להעניק את הראיון "אני-לא-פלקט" הראשון שלו.
לא פלקט. סחבק
קצת כמו אחרים שעשו את זה, חלקם בארץ (מי אמר נינט?), הניסיון מצליח בחלקית. ראשית, משום שביבר מראש עובר מסך כילד לא מזיק ודי טוב לבריות בסך הכל. סיפור הסינדרלה שלו, שבינתיים לא כולל התערטלות, תמונת פפראצי עם באנג או הורים לוחצים – השאיר אותו בצד החיובי של התקשורת. הסרט, אגב, מאוד עסוק בחיזוק התדמית החיובית הזאת. ביבר מוצג כבן הכי מסור, כנכד הכי טוב, עם נגיעות שובביות והרגלי ניקיון שובי לב של נער מתבגר. הוא גם החבר הכי מקובל. והנער הנדיב שמדבר עם הילדה הביישנית. הוא בעיקר אמן עם חזון מוזיקלי וקרייריסטי מובהק.
שנית, משום שהדבר הכי גרוע שאפשר לעשות כשרוצים להעביר מסר נוסח "אני-לא-פלקט" הוא להגיד "אני-לא-פלקט". המאמץ הרב שביבר ומנהליו משקיעים כאן רק מחזק את התחושה הפלקטית. הכותרת האנגלית של הסרט, "לעולם אל תאמר לעולם" היא עוד מסמר בארון הזה. אחרי הכל, לא מדובר במישהו שבאמת הגיע מהאשפתות. הוא אמנם עבד קשה, אבל לא עבר איזו מסכת איובית (אפילו לא סמי-איובית) של טרגדיות. ואת הסיפור של הילד מהעיירה הקטנה שמצליח, כבר שמענו יותר מפעם אחת.
"ג'סטין ביבר - הסרט" מוגש מטעם ג'סטין ביבר
כמוצר דוקומנטרי, לא מדובר כמובן בתחקיר מקיף. בשפה של מבקרי טלוויזיה מושחזים היו קוראים לזה כמעט תוכן שיווקי. יוצרי הסרט הביאו את כל אהוביו, מכריו, מנהליו ומוריו לדבר בשבחו, והוא רק מספר כל הזמן כמה קשה הוא עובד. איך שום דבר לא מובן מאליו. אפשר רק לנחש, שאם היה זוכה בגראמי, היה עולה לבמה ומודה לאמא, אבא, המנהל האישי ובורא עולם.
לצד זה, יש רגעים שבהם הקיטש והחיבה לילדון הזה ממיסה גם לב של ציניקן. יש גם הרבה רגעים משעשעים, בהם בוקע ההומור העצמי של ביבר עצמו – למשל, עשרות הקטעים בהן מעריצות בגובה מטר ואסימון מציעות את כל רכושן בעולם בעבור רגע אחד במחיצתו. גם העיסוק שלו בשיער מוצג כאן באירוניה משהו, כולל שוט סלואו מושן מצחיק שלו מנפנף בבלורית. גם הרגע שבו הוא מעלה נערה תמימה ומאושרת עד אימה לבמה, כדי לשיר לה שיר לא מותיר את העיניים יבשות. אין טעם להתנגד: גם אם מאוד לא רוצים, כנראה שגם אתם, בסופו של דבר, תעברו ביבריזציה.
ציטוט ההודעה
