המרחק בין ג'נין לבלפסט: עוד פעם אחת על ג'וליאנו מר
הידיעה על מותו של ג'וליאנו מר-חמיס תפסה אותי ברגע קשה ממילא: בדיוק עמדתי להיפרד משגיא "סיגֶל" בניטה, חבר ילדות שלי שבא לבקר אותי בבלפסט.
דקות ספורות קודם להיוודע דבר הרצח ישבנו בחדר הספרייה שלי, בוהים מבעד לחווקי התריסים באד הצהוב שמרחה השמש הצפונית על בתי הלבנים האדומות במעלה הרחוב. "ארץ ישראל הישנה והטובה" של אריק איינשטיין התנגן ברקע. מילמלנו משהו על האשליה הישראלית שהשירים האלו ניסו למכור לנו ("יצאנו אט", "רוח סתיו", "דודו") ודיברנו על ארץ ישראל הישנה והטובה, זו שמעולם לא ראינו. מועקת הפרידה הממשמשת ובאה הלכה ונעשתה מוצקה יותר, מכבידה על מערכות האף־אוזן־גרון שלנו, מיתרגמת לא פעם לכדי לחלוחית בשיפולי העין. המועקה היתה שם כבר כמה ימים קודם לכן, אבל מטבע הדברים החריפה מאוד באחר הצהריים של יום הפרידה עצמו (שני האחרון). ברגעים כאלה, אני נעשה גבר סנטימנטלי.
"הביא אור למקום שהוא היה בו". חברים נפרדים מג'וליאנו מר
הילד של ארנה: האיש שהלך בדרכה של אימו
האם יזכרו את מר בזכות האמנות או בזכות הפוליטיקה?
סיגל הגיע לכאן לפני כעשרה ימים יחד עם דרור "דרורי" מיכאלו, הצלע השלישית במשולש שלנו. משולש שנמתח מהילדות בשכונת העונש באילת ועד לחוף של מאליבו. תהיה זו הפעם הראשונה (וככל הנראה האחרונה, אשתי ואני עוברים לגור בפריז) שדרורי וסיגל יגיעו יחד לבקר אותי כאן בבלפסט. ששלושתנו נפגשים יחד זה חייב להיות רגע מיוחד: התירוץ הרשמי להגעתם המשותפת של דרורי וסיגל היה "הטורנדו העירום", מחזמר קצר שכתבתי על איגרוף. הקרן למורשת הממלכה המאוחדת, האמונה על הצד התרבותי של אולימפיאדת 2012, הזמינה ממני ומהמלחין האירי ניל ברנס את המופע הזה שעלה בשלישי שעבר, ובו מככבים לולר רודי ופול קנדי, שניים משחקניה המובילים של צפון אירלנד. חברי הילדות שלי, סיגל ודרורי, הגיעו (בהתאמה) מתל אביב ומלוס אנג'לס כדי לראות את המופע.
פחד ותיעוב בבלפסט
אבל הסיבה האמיתית להגעתם היתה הרצון הבסיסי של חברים טובים לבלות איזה זמן יחד. אחרי הכל, כל אחד מאיתנו חי ביבשת אחרת ולא יוצא לנו להיפגש הרבה. כשאנחנו כן נפגשים, אנו נוטים לעבור למצב צבירה פחד תיעובי כזה ולהשאיר את העולם בחוץ, ליד הדלת. מובן שידענו שלושתנו שיבוא הרגע שבו נצטרך לנחות נחיתת אונס חזרה על המציאות. הרגע הזה התנסח במותו של ג'וליאנו מר חמיס. דרורי כבר עזב לפנות בוקר. סיגל היה בדרך לעזוב וזה תפס אותו שם, רגע לפני.
להתרסק נחיתת אונס על המציאות. ג'וליאנו מר
בניסיון להילחם במועקה של הפרידה מחברי, עליתי לחדר העבודה שלי והתארגנתי ליציאה אל שדה התעופה. החלטתי ללוות את סיגל ממש עד הבידוק הביטחוני. שעה שרכסתי את שרוכי הדזרט בוטס - שרק רמז עבה יסגיר את גוונם המקורי - פתחתי את המחשב הנייד. מתוך אינסטינקט. לא רציתי לקרוא שום דבר מיוחד. הסקייפ היה אונליין וחבר הודיע לי על הזוועה.
אין בידי שום דרך לייפות את הרגע הזה: זה היה איום ונורא. תחושה דחוסה כמו אגרוף למפתח הלב. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי באותו רגע. פשוט ככה. בלי צחצחת לשון. ראיתי את אותה תחושה - או תחושה מאוד דומה לה - מתלבשת גם על ארשת פניו של סיגל. וזה לא שממש הכרנו את ג'וליאנו מר חמיס באופן אישי. זאת אומרת, לי יצא לפגוש אותו פה ושם בתל אביב, לפני הרבה שנים, והיו לנו אי אלו מכרים משותפים. אני זוכר לילה אחד שהסתובבנו יחד וגמרנו איכשהו בתמרז לאונג'. אבל לא היינו חברים או שום דבר כזה וסביר להניח שהוא לא היה מזהה אותי ברחוב אם היינו נפגשים היום. מצד שני, כבר אין לנו שום דרך לבדוק את זה.
להרוג את הסנטימנטליות
צירוף מקרים מחורבן במיוחד. ג'וליאנו מר ב"תיאטרון החופש"
סיגל ואני חיכינו עכשיו, עם טעם הידיעה המרה הזו בפינו, למונית שתיקח אותנו לשדה התעופה על שם ג'ורג'י בסט. שעה שחיכינו קראתי באתרים השונים על מותו של מר ולא ידעתי מה להגיד. סיגל מילמל דברים כמו "פשוט הרגו את האדם הלא נכון" ואני מילמלתי "למה?". מעבר לעובדה שאהבנו את ג'וליאנו מר השחקן וג'וליאנו מר הפעיל הפוליטי־חברתי, הרי שגם אני וגם סיגל ראינו בכל זה צירוף מקרים מחורבן במיוחד. הסמיכות של הדברים נעשתה חשודה בעינינו. חשבתי על זה: הנה היה לי רגע של ספק בבחירות שלי, רגע של סנטימנטליות ישראלית, והרגע הזה מת לפני שהוא נולד. הרי אי אפשר באמת להתגעגע לכל הדם והאלימות שהאזור הזה מייצר. דם ואלימות הם מוצרי היצוא החזקים ביותר של אזורנו. וזה כבר ממש לא משנה מי האשמים. מעגל הדמים הזה לא נצרך יותר לאשמים. הוא פועל מכוח האינרציה. ג'וליאנו מר איננו הקורבן האחרון של האינרציה החולנית הזו.
במונית סיגל אומר לי שהוא לא זוכר מתי הוא חש מועקה כבדה כל כך. אנחנו צועדים בשקט אל מבנה שדה התעופה. מתחבקים ארוכות לפני שסיגל נעלם במסדרון הבידוק הביטחוני ואני נשאר לרגע לבד בצפון אירלנד, עם הפרידה מחברי הקרובים, עם המוות של ג'וליאנו מר ועם המחשבה שאולי, ממש בקרוב, לא יהיה לי שום דבר לחזור אליו בישראל. בבית, בזרועות אשתי, אני נשבר ובוכה במשך שעה ארוכה. בלי הסבר.
ציטוט ההודעה
