אל האינסוף ומעבר לו: חמישים שנה של חלל בקולנוע
היום, ב-12 לאפריל, מצוין יובל לרגל מאה ושמונה הדקות ההיסטוריות של האדם הראשון בחלל, יורי גגארין. עם שיבתו לכדור הארץ בחללית "ווסטוק 1", הוא הפך לגיבור הלאומי של ברית המועצות, לדמות ראווה שמטרתה להראות את עליונותה של סוכנות החלל הסובייטית על פני זו של האמריקאית והיה אמור להוביל את המשימה הסובייטית לירח – אך נהרג בתאונת טיס ב-1968, כאשר שנה לאחר מכן דרך על הירח ניל ארמסטרונג.
למרות הכל, גגארין היה למיתוס שלא שכח להביע את נאמנותו למורשת הסובייטית ולמנהיגה דאז, חרושצ'וב. שנה לאחר הטיסה ההיסטורית הוכרז "יום הקוסמונאוטיקה" – שגם היום, שנים לאחר פירוק ברית המועצות, מצוין כיום חג המאדיר את המורשת הצבאית של רוסיה. מנגד, לפני עשור, דווקא בארצות הברית הוחלט ליזום את "הלילה של יורי" – השואף להעלות את המודעות לחקר החלל.
הדוקומנטרי הראשון בחלל. טיסתו של יורי גגארין:
הסרט הממחיש באופן הטוב ביותר את המירוץ לחלל כתחרות בין שתי המעצמות היה הסרט הסובייטי של מיכאל קריוקוב ואלכסנדר קוזיר, "השמיים קוראים", בו האמריקאים והסובייטים מתחרים על כיבוש מאדים – או ליתר דיוק, הסיפור מאחוריו. מפיק הבי-מוביז הנודע רוג'ר קורמן, קנה את הזכויות והטיל על אחד, פרנסיס פורד קופולה, אז במאי צעיר וסטודנט לקולנוע, לעבד אותו לגרסה אמריקאית. עבודתו של קופולה הסתכמה בעיקר בעריכה מחודשת ודיבוב, שהשמיט מהסרט את כל התעמולה האנטי-אמריקאית ולמעשה לחלוטין רוקן אותו מהאלמנטים המגויסים שבו – רק בשביל להטעין אותו באחרים.
בדידותו של הטייס למרחקים ארוכים
למרות זאת, בזמן האמת של המירוץ לחלל – כלומר, שנות השישים, הן הקולנוע האמריקאי והן הסובייטי לא התייחסו לאסטרונאוטים באופן הירואי. בעודם עושים שימוש בעיקר בספרי המדע הבדיוני של התקופה, הקולנוע אימץ פרספקטיבה פילוסופית ואפילו טראגית על דמות האסטרונאוט, לא כאדם הכובש את יצרו למען המולדת והאנושות, אלא כדמות אבודה בתוך החלל הזר – מול יריב מכני ("2001: אודיסאה בחלל", סטנלי קובריק, 1969), מול קשיים פסיכולוגיים ונפשיים ("סולאריס", אנדריי טרקובסקי, 1972) ומול גזע אינטליגנטי עוין ("כוכב הקופים", פרנקלין שפנר, 1972). הנושאים האלו היו רלוונטיים גם לשתי תופעות פופ נוספות של אותם שנים: הסדרה "מסע בין כוכבים", שהחלה ב-1966, והציגה עתיד פוסט-לאומי עם ערכים חתרניים (בעולם של "מסע", למשל, אין כסף), ולהיט הענק "Space Oddity" של דיוויד בואי, שהמשיך מצידו לכתוב שירים עם השפעות חלליות – "Life on Mars?" וכן פרסונות חייזריות שלמות כגון זיגי סטרדאסט (הוא אף גילם חוצן ב"האיש שנפל לאדמה").
בתחילת שנות ה-80, לאחר שז'אנר המדע בדיוני הצליח להתקדם מעמדת קולנוע שוליים, והפך למרכיב יסודי בתרבות של שנות ה-70, בין השאר בעקבות סדרות סרטים מצליחות כמו "כוכב הקופים", "מסע בין כוכבים", "מלחמת הכוכבים" ו"הנוסע השמיני", החליטו שהגיע הזמן לטפוח על השכם של סוכנות החלל האמריקאית והגעתה לירח. ב-1983 עיבד פיליפ קאופמן את הסרט "הצוות המובחר", המבוסס על ספרו של טים וולפה, המתאר את "פרויקט מרקורי" שהתנהל בין סוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60. הסרט מתאר את השביעייה שכללה טייסי ניסוי צעירים יחד לצד גיבורי מלחמת העולם השנייה וכיצד התמודדה מול התחרות הצמודה מול הסובייטים בראשות יורי גאגרין, במרוץ לחלל – שהסתיימה לצד הניצחון הסובייטי הברור גם איכשהו בניצחון כמותי של האמריקאים, שהצליחו לשגר יותר טיסות מהסובייטים ולעקוף אותם במירוץ לירח.
גנובים על הירח
בהתאם לשנות השמונים של שלטון נשיאות רייגן, שהקצין את המלחמה הקרה לרמות חדשות, הסרט דאג להראות את עליונותם של האמריקאים והיותם האנשים הטובים למול הרוסים, הקומוניסטים הרעים. למרות שהסרט היה אחד משוברי הקופות של אותה שנה וגרף ארבעה אוסקרים, דמותו של האסטרונאוט, חזרה להיות לוחם בחלל, כאשר סדרות הסרטים שהוזכרו קודם זכו לסרטי המשך מרובים במהלך שנות ה-80 וה-90.
גיבורי חלל בחסות רייגן. "הצוות המובחר" - הטריילר:
ב-1995, על רקע שלטון ביל קלינטון, שלעומת רייגן נודע בשלטונו הליברלי ומוכנתו להודות במחדלים של נשיאים שקדמו לו, יצא לאקרנים הסרט הביוגרפי "אפולו 13", המבוסס על הספר "ירח אבוד" מאת האסטרונאוט ג'ים לובל. "אפולו 13", הוא סרט שבו בזמן טופח על האמריקאיות וגם מודה במחדליה: את הסרט ביים רון האוורד, בעברו חביב האמריקאים, (בעקבות גילומו את ריצ'י ב"ימים מאושרים") ובמאי סרטים לכל המשפחה כגון "וילו והנסיכה", "ספלאש" ו"הורים במשרה מלאה" ליהק לתפקיד של לובל את החביב האמריקאים הנוכחי - טום הנקס, רגע אחרי שזה זכה באוסקר על "פורסט גאמפ".
הסרט מתאר את ארצות הברית שאחרי כיבוש הירח. ציבור האמריקאים אדיש בנוגע למעבורות החלל שזו באחר זו עומלות על חקר החלל והירח. אפולו 13 אינה שונה, לכאורה, מקודמותיה, רק שהפעם שלושת האסטרונאוטים לובל, פרד הייז (ביל פקסטון) וג'ק סוויגרט (קווין בייקון) נכנסים לחללית שאינה תקנית לטיסות. הסרט התמקד כולו בדרמה והפאניקה התקשורתית והציבורית בנוגע לגורל האסטרונאוטים כשאלו נקלעו למשבר עקב תקלה במעבורת, וסיפור הישרדותם – וחשף את הצדדים הפגומים של נאס"א, שהייתה לפני כן אולי חוד החנית של המלחמה הקרה.
הגיבורים של קלינטון ידעו לטעות. "אפולו 13" - הטריילר:
http://www.youtube.com/watch?v=nEl0NsYn1fU&feature=player_embedded
כמו כן, בהתאם לעידן ביל קלינטון, שעודד ליברליזם ושוויון בין מיעוטים, הטיסות לחלל כבר לא אוישו על ידי אסטרונאוטים מקצועיים, בכירי צבא ולכן במובן מסוים בני אליטה, אלא על ידי אמריקאים פשוטים. אלו יכלו להיות מדענים ("קונטקט", רוברט זמקיס, 1997) קודחי נפט חסרי השכלה ("ארמגדון", מייקל ביי, 1997), שחקנים ("גלקסי קווסט", דין פריסוט, 1999), וקשישים ותיקי נאס"א בסרטו של קלינט איסטווד, "ספייס קאובויס".
הטוב, הרע והאסטרונאוט סרטו של איסטווד יצא לאקרנים בשנת 2000 - על רקע טיסתו של ג'ון גלן לחלל בגיל 77 (גלן היה בשעתו האמריקאי השלישי ב"פרויקט מרקורי"). איסטווד, אייקון הירואי ותיק, גילם כרגיל את עצמו: מאצ'ואיסט, רודף נשים בעל און, קשוח, ולא מוכן לקבל "לא" כתשובה. כמובן שהוא גייס טייסת של אייקונים הירואיים ותיקים נוספים, אמריקאים ומאצ'ואיסטים לא פחות: ג'יימס גארנר ("מאווריק", דונלד סאת'רלנד ("מאש") וטומי לי ג'ונס ("גברים בשחור"). העלילה מתארת משלחת חירום של ותיקי נאס"א אשר צריכה להציל תחנת חלל סובייטית (כמובן). למרות הטון הקומי-דרמטי של הסרט, שמהלל את הזקנה בעולם צעיר, בסופו של דבר הפאנצ'ליין שלו הוא שוב עליונות האמריקאי על פני הרוסי, שעדיין מלקק את פצעיו מההפסד במלחמה הקרה.
באותה הנה, דמות האסטרנאוט כבר חזרה להיות אינדיבידואל, המתעסק עם עצמו ועם תלאותיו. כך היה במותחן שלא צלח את הקהל והביקורות, "אשת האסטרונאוט": האסטרונאוט (ג'וני דפ) שב מהחלל ומטריד את אשתו ההריונית (שרליז ת'רון) בהתנהגות חריגה – ולמעשה, הפך לנשלט על ידי חייזרים מרושעים. מאז סרט זה, האסטרונאוט כאינדיבידואל מתנהג בסביבתו הקלסטרופובית בשיגעון ופרנויה הנגזרים מבדידותו בחלל הסגור. זה יכול לתפוס תפנית סוריאליסטית כמו ב"ירח" של דנקן ג'ונס (אגב, בנו של דיוויד בואי) או "המעיין" של דארן ארונופסקי, או ללכת לכיוון של מדע בדיוני קלאסי יותר, כמו "סאנשיין" של דני בויל. אפילו "סולאריס" של טרקובסקי זכה לרימייק אמריקאי ב-2002, בבימויו של סטיבן סודרברג.
נדמה שהתיאורים האול רלוונטיים גם לאיש שכולו נושא את התארים הכבדים "גיבור" ו"סמל" - יורי גגארין. הוא שאף לחזור לחלל, אך נמנעה ממנו אפילו לטוס בשמי כדור הארץ. הוא נאלץ לתת למען המולדת את השכלתו ויכולתו והפך לפלקט – נמנע ממנו האינדיבידואליזם למען הסוציאליזם הסובייטי. בסופו של דבר, הסוציאליזם הגיע דווקא על אדמת הירח, כשניל ארמסטרונג אמר כי זהו "צעד קטן לאדם וצעד גדול לאנושות" - ועל הדרך הצליח להגדיר את גאגרין כרגע משני לארמסטרונג.
ציטוט ההודעה
יש כמה סרטים מענינים.
