אוסמה הסתתר בקולנוע: כך לא הפך בן לאדן לנבל קולנועי
למרות שפיגועי ה-11 בספטמבר והשלכותיהם היו מהנושאים האהובים ביותר על הקולנוענים האמריקאיים בשנים האחרונות, אוסמה בן לאדן עצמו נפקד מהם לחלוטין. דווקא עכשיו כשהוא חוסל, מתגבר הסיכוי לפגוש אותו על המסך
עם הודעתו הדרמטית של נשיא ארצות הברית ברק אובמה על חיסולו של הארכי-טרוריסט אוסמה ב לאדן, העולם המערבי נפטר מנבל מספר אחד שלו. קשה להיזכר בדמות אחרת מההיסטוריה הקרובה שאיחדה כך את הרבה אנשים סביב בעיה משותפת אחת. אך עם זאת, נדמה שדווקא בעולם הקולנוע העלילתי אוסמה בן לאדן לא זכה ליחס הכבד והדרמטי שהעניקו לו הממשלה והתקשורת. בעוד שהחזית באפגניסטן, המלחמה בעיראק והמלחמה בהטרור זכו לטיפול כמעט פתולוגי מהקולנוע האמריקאי, האיש שהצית את הפתיל של חבית הנפץ הזו נשאר קצת בצללים.
למרות ש"איש משפחה" ו"סאות' פארק" הציבו את דמותו במרכז כמה מהפרקים שלהם (בעיקר למען הפרובוקציה), קשה להיזכר בבן לאדן עצמו מפציע בסרט אמריקאי. בקומדיית האימה המופתית של רוברט רודריגז "פלאנט טרור" ישנה אנקדוטה אחת הקשורה לאיש - במונולוג ארוך של מפקד הפלוגה (בגילומו של ברוס וויליס) על מפגש פנים-אל-פנים שלו ושל חייליו עם אוסמה בן לאדן, שבדיעבד הובילה לכל התופת שעליה נסוב סרט הזומבים הזה. בין אם התכוון רודריגז לייצר אלגוריה פוליטית או שמא סתם שתל רפרנס מודרני, נשארה הסצינה הזו כהדיבור הכי מרכזי על האיש שהוליווד סיפקה מאז ששמו הפך מוכר לכל אמריקאי.
טרוריסט בטעות
אפילו ב"טים אמריקה", סרט הבובות הנשכני של יוצרי "סאות' פארק" טריי פארקר ומאט סטון, המגחיך את מלחמתה של ארצות הברית בטרור ואת גל הפטריוטיות שהציף את השיח האמריקאי אחרי ה-9/11, הארכי-טרוריסט הוא דווקא הדיקטטור הצפון קוריאני קים יונג איל - ולא איש איסלאם, כפי שניתן היה צפוי מסרט שכזה. למרבה האירוניה, הדמות הכי דומה לאוסמה בן לאדן - עניין שהוליד לא מעט בדיחות - של סארומן (כריסטופר לי), הרשע המרכזי של שני סרטי "שר הטבעות" הראשונים, אבל גם במקרה כזה סביר להניח שמדובר בצירוף מקרים ולא בפעולה מכוונת של היוצרים.
מאז נפילת התאומים הקולנוע האמריקני הכניס את הטרור האיסלאמי ישר לתוך המיינסטרים. האיסלאם הפך להיות מה שהיו הרוסים בשנות השמונים והתשעים עם העיבודים הקולנועיים לספריו של טום קלנסי ("המרדף אחר אוקטובר האדום") וסרטי פעולה כגון "אייר פורס 1". ועם זאת, הטרוריסטים נשארו חסרי פנים או קשורים לאיזשהי קונספירציה תוך-אמריקנית: "סוריאנה" משנת 2005, "מלחמתו של צ'ארלי ווילסון" משנת 2007 ו"גוף השקרים" של רידלי סקוט שראה אור שנה לאחר מכן, התייחסו אל הטרור רק כניסיון להבין ולתקוף את הגורמים האמריקאיים שקשורים לאיום החדש והמטלטל של אמריקה. "גוף השקרים" ו"הממלכה" (סרטו של פיטר ברג משנת 2007, השנה בה החל להגיע גל סרטי עיראק-אפגניסטן) אמנם הציבו במרכזם דמות של ארכי-טרוריסט אך לא בהקשר של בין-לאדן. הסרט המרכזי ביותר שהתעסק עם פיגוע התאומים והישיר מבט אל דמות המחבל הוא "טיסה 93" של פול גרינגראס משנת 2006 ששיחזר באופן מצמרר את אירועי 9/11. גם אוליבר סטון נגע בנושא עם "מגדלי התאומים", שבוצע בז'אנר סרט האסונות.
הסיבות להתעלמות נשארות בגדר השערה. האם המצוד אחר בן לאדן והמלחמה הכבדה שבאה בעקבותיו הביכו את האומה האמריקאית ולכן סירבו להציגו במרכז הפריים? קשה לחשוב על סיבה אחרת, כיוון שהחזית האיסלאמית בכל זאת מעסיקה את יוצרי הקולנוע האמריקניים. למעשה, המלחמות האחרונות באפגניסטן ועיראק יצרו תקדים בכל הנוגע למהירות בה הקולנוע האמריקאי ניגש לבתר את מלחמה אליה נקלעה ארצות הברית. לצורך העניין, השנה הראשונה בה יצאו סרטים משמעותיים על מלחמת ויטנאם הייתה 1978 ("השיבה הביתה" שהתעסק בחזית ו"צייד הצבאים", שעסק ברובו בחיים שלאחר המלחמה), כשלוש שנים לאחר תום המלחמה.
מטענים ומשקעים
לעומת זאת, אחרי פיגועי התאומים, לקח ליוצרי הקולנוע זמן מועט למדי להתאפס על עצמם ולהביא את הנושא הכאוב של מכה בלב האומה ומלחמה מהירה ומבולבלת את בתי הקולנוע. מעבר לחיטוט בפצע כבר ב-2002 בניו יורק המבועתת של ספייק לי בסרטו "השעה ה25". כאמור, כבר ב-2006 יצא סרט הדגל של מתקפת התאומים: "טיסה 93" של פול גרינגראס, שהפך בין רגע לחביב המבקרים של השנה - ואחריו, ב-2007 סרטים שעסקו בנושא התחילו לצוץ במהירות מסחררת: "בעמק האלה" של פול האגיס, "אריות לכבשים" של רוברט רדפורד ו"חקירה מעבר לקווים" של הבמאי הדרום-אפריקאי גאווין הוד הם רק שלושה מהם. אולי בגלל המהירות שבה הופקו הסרטים ואולי בגלל חוסר מוכנותם של האמריקאים להתמודד עם הדברים, הפרויקטים סבלו מיחס קריר של המבקרים ושל הקהל. בשנת 2009 זה השתנה כאשר סרט המלחמה המינורי של קת'רין ביגלו "מטען הכאב" הגיח משום מקום והפך להיות סנסציית אוסקרים ושיחת היום.
הסרט הגדול הראשון על המלחמה בעיראק. "מטען הכאב":
אפשרי גם שבעולם המודרני, כאשר הכל מתועד ומשודר בין רגע, לא היה ממש צורך להביא את אוסמה בן לאדן לקולנוע. פרצופו וקולו ממילא כבר הופיעו בכל מהדורת חדשות בעולם, כמו גם בסרטוני יוטיוב רבים, ולכן לא הייתה סקרנות בקרב הקהל לגבי הדמות מאחורי השם. התקשורת כבר ידעה להפוך אותו לארכי-נבל העולמי בלי שום ספילברג או מייקל ביי. שלא כמו היטלר, שאישיותו גירתה את בלוטות הסקרנות בזמנים בהם המדיה הייתה מצומצמת יותר, בן לאדן לא השאיר הרבה מקום לדמיון - כמו כן, המידע המועט יחסית על אישיותו, והעובדה שהוא נשאר במחבוא במשך עשור אחרי הפיגועים, לא נתנו לתסריטאים מספיק חומר לעבוד איתו, במידה ואלו רצו להציג אותו כיותר מדמות רקע שטחית.
האם עכשיו, כשבא סופו של אוסמה בן לאדן, הקולנוע יתחיל להתעסק בו? ואם כן אילו? האם יהיו אלו סרטי קונספירציה על כך שבן לאדן מעולם לא נתפס והכל בדיה של הממשל, או שמא נתפס לפני זמן רב ורק עכשיו מצאו לנכון לחשוף את ההתנקשות? האם יהיו אלו סרטי אקשן נוצצים והירואיים, או אולי דרמות רציניות שינסו להתעמק בבן לאדן, כמו ש"הנפילה" עשה להיטלר? הסנונית הראשונה צצה לא מזמן: יוצרי "מטען הכאב", קתרין ביגלו, לצד התסריטאי מארק בול, עובדים כבר זמן מה על פרויקט בשם "Kill Bin Laden", מותחן שמתעד משימה כושלת לחיסולו של מנהיג אל-קאעידה. לא ברור האם הסרט יצא לאור, ואם כן, אילו שינויים יעבור, אבל אין ספק שעכשיו שארצות הברית תצטרך לחפש לה נבל לאומי אחר, הוליווד חופשיה לאמץ אותו לצרכיה.
ציטוט ההודעה
