סיפורי איימס
במבט שני הסיפור הזה מפגר... אבל נראה.. נסיון..
אטנס
עברו 19 שנים מאז היום שבו הושמדה אלמנטס, עיר הדרקונים, על ידי דרקון שחור וקפוא, כל אנשיה, רוכבי הדרקונים המהוללים, הושמדו, כל דרקוני האש הומתו.
תינוק אחד, נצר למלכות, הוברח על ידי השדים לעיר בני אדם ושמה לורדוראן.
כיום הוא כבר בן 20, הרבה מעבר לכל בן אנוש שנראה בארץ התיכונה, שמו הוא, איימס לוס.
השמש החלה לזרוח, קצוות אור נראו בהרים ועל העצים החלו ציפורים לצייץ. העיר לורדוראן החלה להראות סימני חיים.
"איימס!" קול חדר לחלומו של הגבר הצעיר, "איימס, תתעורר חתיכת בהמה מטומטמת!".
בזמן שאיימס המטושטש החל לקום הוא שמע מבחוץ קולות מוזרים, לא מתאימים לבוקר בלורדוראן.
"מה קרה" אמר בצרידות קלה, "שוב פעם הסוסים השתחררו או משהו".
חברו לילדות, דיגורי נראה מתנשם בכבדות, "הלוואי", הוא אמר, "העיר מותקפת איימס, היער השחור קם כנגדנו, זאבי הלבה תוקפים את העיר".
איימס הרגיש את הטשטוש מתנדף במהירות, הוא קם על רגליו בקפיצה, "צא והלחם", הוא אמר והביט בדיגורי, "אני אצטרף בקרוב".
"כן!" זרק דיגורי ויצא מהחדר בריצה, שולף את חרבו בדרך.
לאיימס לקח פחות מדקה להתלבש, הוא הבחין שחרבו שכרגע נחה על המיטה זהרה באור אדום, ופסל הדרקון הקטן שבקצה הנדן פתח את לועו, סימן מלחמה.
מבין המעט שהיה לו חרבו הייתה החפץ החשוב לו ביותר, החרב הובאה לו עוד שהיה ילד על ידי אדם מסתורי, לבוש ברדס וללא פנים, שטען שהכיר אותו ואת הוריו עוד שהיה תינוק.
איימס מעולם לא מצא את האיש ההוא שוב. על החרב הייתה כתובה רק מילה אחת, "אלמנטס". תמונה קטנה של גרזן הייתה חרוטה תחת המילה.
הוא יצא מחדר הפונדק שבו התאכסן, תוך שהוא שובר את הדלת בדרכו, ירד במדרגות, ומצא את עצמו עומד באמצע שדה טבח.
גופות היו בכל מקום, מבותרות, שותתות דם, את אחד מהם עוד לעס זאב לבה. זאב ענקי, בעל שיניים חדות וחמות כברזל מלובן.
הזאב הבחין באיימס וחשף את שיניו, הוא דילג על כמה גופות, והחל לרוץ לכיוונו, ריר לוהט נשפך מפיו. אבל לאיימס לא היה זמן לטפל בכלבים, הוא שיסף את גרונו של הזאב בסיבוב חרב פשוט והמשיך בריצה, מחפש את דיגורי או כל אדם אחר ששרד.
הוא עצר בפתאומיות ליד בקתה מעץ פשוט, מלאה נוצות וחורים, הוא שמע קולות בכי.
איימס פרץ דרך קיר העץ הדק, מכין את חרבו לפניו, והוא ראה אותה, ילדה קטנה מאוד, בת 6 אולי פחות, בעוד ששני זאבים מתקרבים אליה בצורה מצמררת, חושפים את שיניהם.
הילדה הבחינה באיימס וצייצה בפחד, "עזור לי", היא צעקה, שביל דמעות אדומות ירד מפניה, עינה השמאלית הייתה שותתת דם.
איימס לא היה צריך שכנוע נוסף, ובקפיצה לא אנושית אחת עקף איימס את שני הזאבים ונחת בינם לבין הילדה, זה לא בדיוק קרב קשה עבור אדם כמוהו, אבל איימס פחד שאחד מהם יתקוף את הילדה בעודו מטפל בשני, הוא חייב להרחיק אותה.
"צאי מפה, דרך החור שמאחורי ערמות הקש האלה" לחש לה איימס, "אל תדאגי לי, רוצי והתחבאי בחומות".
הילדה לא זזה והסתכלה עליו, ואז.. חייכה, חיוך שהראה כאב מסוים, כאילו כמה מצלעותיה שבורות, "תודה", היא לחשה בקול צרוד וחנוק, והחלה לסלק ערמות קש מדרכה.
אחד הזאבים הביט לכיוונה, אך איימס נפנף בחרבו מול עיניו, "לא אתה לא", איימס חייך, היצר החייתי שלו השתלט עליו, וששני הזאבים תקפו, היה ברור לכל שגורלם נחרץ.
3 דקות אחרי זה הוא כבר יצא מהבקתה, מבריש ממנו את סימני המאבק, "ועכשיו איפה דיגורי הזה.." הוא לחש והביט לכל הכיוונים, "או הילדה".
קול יללות זאב סימנו לו שדיגורי לא רחוק מדי מהאזור, רד דיגורי, לוחם צעיר ואדום השיער, שמעדיף שיפנו אליו בשם משפחתו בלבד, היה חברו הטוב ביותר של איימס, או אפשר להגיד היחיד, הוא היה מצוין בשימוש בחרב, ותמיד סיפק לאיימס אימון טוב, מה שלא תמיד היה אפשרי עם בן אנוש אחר.
המקום היה הרוס, חורים נפערו בבתים, עצים נכרתו ו.. גופות, המקום היה מצחין מריח המוות, דם כיסה את הרצפה כאילו וירד גשם. השמש שכבר הגיע לשיאה זרחה בחוזקה על עיניו של איימס והוא אימץ את עיניו לראות לרחוק, רק לראות גופות, גופות ועוד גופות. ואז, הוא ראה את הדבר שגרם לידיו לרעוד ולגופו להזיע, שם, ליד החומה הכהה.
איימס ראה אותה, מוטלת בשלולית דם, שיערה זז קלות מפני הרוח הנושבת, ידה הימינית חסרה ובגדיה היו קרועים בכל מקום אפשרי וספוגי דם.
הילדה, הילדה שהציל רגע קודם, פניה היו הדבר העצוב ביותר שאיימס ראה בחייו, הילדה שחשבה שהיא ניצלה, שהוא חשב שהוא הציל, היא מתה.
זעם נוראי שמעולם לא חווה הציף אותו, למרות שאיימס לא הכיר אותה יותר מהרגע ההוא בבקתה. הוא הרגיש שהוא הבטיח לה משהו,היא חייכה אליו,היא בטחה בו, הוא אכזב אותה. גרונו חנק אותו, בפעם הראשונה בחייו.
אך בזמן הזה מבלי ששם לב זאבים הכינו עמדות התקפה מכל עבר, מהגגות, מהעצים, מהבתים, נראה שהוא בין היחידים שנשארו חיים בטירה.
אך הוא היה מוכן, הוא ידע שהוא יהרוג אותם, לא משנה מה מספרם, רגש הנקמה בעבע בכל וריד בדמו, הוא שחרר את עצמו, עיניו השחורות בד"כ שינו את צבעם, כעת הן היו אדומות כדם.
הזאבים תקפו, ולרגע היה אפשר לראות אש מקיפה את הלוחם, הוא זז במהירות שגרמה לזאבים להסס, אבל עכשיו מאוחר מדי, הפעם איימס תקף. בתנועות שכמעט ולא נראות, שיסף כל זאב שנתקל בו, ובמהרה ,שדה הטבח מילא לא רק בני אדם.
איימס המשיך ללכת לרחובה הראשי של העיר, הרחוב שפעם היה מלא חנויות והמולה, מילא כרגע לא יותר מצחנת המוות. פרצופים מוכרים הציצו עליו מכל כיוון, מבותרים, קרועים.
ילדים, זקנים, נשים, כולם היו שווים למפלצות ההן.
לפתע איימס הבחין במשהו ליד אחד מעמודי השיש הענקיים הלבנים שבבית המועצה, מישהו ללא ספק עבר שם. איימס החל ללכת לכיוון,אבל מסיבה מוזרה, ככל שהתקדם הרגיש איימס שבטנו מושכת אותו אחורה עוד ועוד, הוא ידע שמשהו רע מתרחש, אבל הוא המשיך ללכת, הוא חייב לדעת.
הוא הגיע אל העמוד הראשון, מסיט את הוילון האדום הענק מדרכו, חושף רצפת שיש לבנה משלג. ושם, ליד הציור הענק של אל הדרקונים, הרטוזאוס, עמד לו האיש המסתורי בגבו אל איימס, שערו הלבן והחלק נוגע ברכות ברצפה אך איימס הבחין גם בשריון מלחמה שחור וקוצני.
"מוזר נכון?" אמר האיש, גבו עוד מופנה אל איימס, "רגשות האנוש שחדרו בך גרמו לך אולי להרגיש כעס, אולי אפילו צער על כל אלו שהרגנו פה היום, אבל בתוך כל זה", האיש גיחך קלות והסתובב, איימס צעד לאחור מרים קלות את חרבו, צמרמורת עברה בגבו, לאיש היה פנים לבנות כמוות, ועיניים שחורות כשאול, "בתוך כל זה איימס, אתה מתענג לראות את המוות, אתה מתענג על הדם שנשפך, אל תסתיר את זה ממני".
איימס פתח את פיו כלא מאמין, הוא ידע שהאיש צודק,עוד שהיה ילד היה איימס כפייתי לדם,
"מי אתה?", שאל איימס, מאמץ את עיניו לראות ולו את הפרט הקטן ביותר בהופעתו של האיש. איימס הוריד את חרבו, סקרנותו נצחה את אינסטינקט ההגנה שלו, "מה אתה רוצה ממני? איך אתה יודע עליי כל כך הרבה?"
האיש לא ענה מיד, ואז הסתכל על איימס במבט בוחן,"אני הכרתי את אביך", אמר האיש, עיניו לפתע נראו לאיימס אנושיות הרבה יותר, כאילו ניצוץ החיים שב אליהם בזיכרון השב אליו,"אני אריסטוס. הייתי חבר של אביך לפני שהוא מת, וחשבתי כמובן שגם אתה מת, כמו כולם, אחרי ההתקפה ההיא קומץ האנשים שנשארו בחיים היה קטן מדי. עד מהרה, גם אלו שנשארו נכחדו, מחוסר כוח, מחוסר מזון, מבדידות, לאט לאט, כולם מתו, העם שלך".
אריסטוס עצר והסתכל על הרצפה כאילו בוחן את מילותיו, "חשבתי, חשבתי שאני היחיד שנשאר בחיים, כבשתי ערים, אספתי צבא",הוא גיחך, "צבא שהשמדת את רובו הצהרים, אבל כמובן, לא חשבתי שזה יהיה אחרת, בכנות, הייתי מתאכזב אם היה".
איימס החל להבין, אבל השאלות רק מילאו את ראשו, מעולם לא היה לו הזדמנות לבחון את עברו מעבר לפגישה ההיא עם האיש המסתורי ההיא לפני 12 שנה, וגם בפעם ההיא האיש נעלם לפני שהרים איימס את עיניו מחרבו החדשה, "אבל רגע, למה הגעת לפה? למה הרגת את כולם?" החל איימס בשאלה שהציקה לו יותר מכל, האם הוא סוג של ברברי?
אריסטוס התחיל לדבר, וברגע הזה איימס גמע בשקיקה כל מילה, כמו ילד קטן השומע סיפור מזקן השבט,"לפני שנה שהיתי בפונדק נידח בהולוזאוס, עיר המלכים, חודשים ישבתי בצלה, נסתר מעיני כל, מרגל בשביל עצמי. בשהותי שם שמעתי שיחות, רובם כמובן על הבלי בני אנוש, אך התחלתי גם לשמוע שמועות, שמועות על לוחם מהולל שחי בעיר הזאת, לוחם שמעולם לא הזיע או נשרט בקרב, לוחם שצבאות שלמות נפלו לפניו , וזה עניין אותי". אריסטוס עצר.
"איימס!", זה היה דיגורי, מסיט את הוילון הגדול ונכנס לחדר העגול, איימס הביט בדיגורי במבט מופתע, חוזר מהאופוריה שתקפה אותו, דיגורי נראה בסדר, כמה שריטות בידיים, לא משהו רציני. "א..אתה עשית משהו?", שאל דיגורי, במבט מעט מודאג, איימס לא ענה, רק הביט למקום שקודם לכן עמד בו אריסטוס, אבל הוא לא היה שם יותר.
איימס החוויר, "לא! לא יכול להיות!", הוא התקדם במהירות לכיוון ציור הענק של אל הדרקונים, מסתכל לכל כיוון,מאחורי הוילונות, מאחורי שולחנות הענק, אפילו על התקרה, אבל איימס ידע כבר שאם אריסטוס לא רוצה להימצא, אף אחד לא ימצא אותו, אבל למה דיגורי היה חייב להיכנס! זאת הייתה הפעם הראשונה בחייו שאיימס הצטער לראות כך את דיגורי.
הגיע הערב ושקט עצוב ירד על לורדוראן החרבה, היה נראה שגם הנשרים שמרו שקט מכובד בשעה ששברו את עצמות הפגרים, דיגורי היה שקוע בניסיון לפרוץ את דלת האבן הכבדה שהפרידה בניהם לבין מחסני האוכל של הטירה, "אם רק תעזור לי זה ילך..." אמר דיגורי בעודו דוחף את הסלע הענקי בכל כוחו, "הרבה יותר מהר.. פיוו", דיגורי הוציא שאיפה חזקה, מנגב את הזיעה מהעיניים בעזרת בד החולצה שלו, ואז הביט באיימס שהביט בו ישירות במבט אדיש, "אוי נו איימס ביקשתי סליחה כבר מאה פעם איך הייתי יכול לדעת איימס בחייך!". איימס ידע שאין לו שום סיבה מוצדקת לכעוס על דיגורי, אבל הוא לא שלט על זה, הוא היה כל כך קרוב לדעת הכל.
"זוז", אמר איימס, עוקף את דיגורי שנראה שמתחיל לחשוב שאיימס לעולם לא יסלח לו.
איימס תפס את הסלע הענקי משני צידיו, ואז תלש אותו ממקומו, מרים אותו מעל ראשו ומשאיר את דיגורי פעור פה, "ככה עושים את זה", אמר איימס, משליך את הסלע לקצה החדר כאילו היה אבן קטנה, לא מביט בו אפילו שהתנגש בדופן החדר בצורה שהרעידה את האדמה. דיגורי צעד לחדר מביט לכל כיוון על מדפי המזון במבט של ילד בן 10 בחנות ממתקים, "לא.. ככה עושים את זה שאתה יכול להרים פילים", אמר דיגורי, לא מסיט את עיניו ממדפים על מדפים של חביות יין אדום, לחמניות עגולות ועוגות, "הלילה נסעד כמו שצריך" חייך דיגורי אל איימס, והתחיל לשלוף מנות מהמדפים.
עברו יומיים מהיום שבו נפלה לורדוראן, איימס ודיגורי כבר קברו את רוב הנרצחים, פינו כמויות עצומות של הריסות, ושרפו את גופות זאבי הלבה.
השמש עמדה לשקוע עליהם בעוד שעבדו בסידור התוהו ובוהו בטירה, הם עמדו עכשיו באחד הכיכרות, מפנים אבנים ענקיות, שברי בתים.
דיגורי המותש הביט בשמיים, ואז ישב בכבדות על הרצפה הקשה, משחק באצבעותיו באבן חדה "אולי כדאי שנפסיק להיום", אמר דיגורי, "הידיים שלי הורגות אותי, וגם השקיעה קרובה", איימס הסכים, הוא לא חש עייפות, אבל כבר מזמן למד להבין את הצרכים האנושיים, איימס עמד לצידו של דיגורי, מסתכל גם הוא על השמיים, היה משהו מוזר ואפלולי בהם, כאילו שהם מצפים, אבל למה?
איימס ודיגורי החלו ללכת לכיוון מעונות הארמון, המעונות כמעט ולא נפגעו ושכנו קרוב למחסני המזון.
אז הם שמעו את זה, קול תרועות מלחמה, ציפורים עפו מההרים שהקיפו אותם, האדמה רעדה.
"דיגורי אני חושב שכדאי שתסתתר", צעק לו איימס, הסיכויים שיפגע גדולים מסיכוייו של איימס, "קדימה!", הוא הוסיף שראה שדיגורי לא זז, איימס ידע שדיגורי היה מעדיף לוותר על כל הון שבעולם בכדי להילחם עד המוות ולא להתחבא כמו פחדן. אך לבסוף ההיגיון ניצח אותו והוא החל לרוץ לכיוון מקלט העיר, שם לא ימצאו אותו.
חרבו של איימס לא הייתה עליו, הוא יאלץ להלחם באגרופיו בלבד, הוא הכין את גופו, מותח את ידיו, מכין את עצמו להשתמש בכל כוחו.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Crunch
ספוילר: 
