שנות הקסם: לראות את כל סרטי "הארי פוטר" ברצף
הייתי בן שמונה ב-1999 כששמעתי ש"הארי פוטר" מגיע למסך הגדול. זה נראה כמו רעיון מטופש – למה שיהפכו ספר לסרט? – אבל שנתיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בקולנוע בדרום לונדון, צופה בפרק הראשון בסדרת הסרטים הרווחית בכל הזמן.
ב-10 השנים הבאות היה לי את המזל תמיד להישאר פחות או יותר בגילו של הקוסם הצעיר, וכך מצאתי את עצמי בדיוק בקהל היעד של המותג שהתבגר יחד עם הכוכבים שלו. עכשיו, עם השחרור הבינלאומי ההולך ומתקרב של הארי פוטר ואוצרות המוות חלק 2, אני חוזר למקום שבו הכל התחיל וצופה בסרטים אחד אחרי השני.
14:30: "אבן החכמים"
הכתוביות בקושי עברו וכבר נהיה לי ברור שאני צופה בסרטים האלה בסדר הלא נכון. הפרק הראשון של פוטר על המסך כל כך בהיר וקליל שנדמה חסר טעם לצפות בו עכשיו, לפני שהמוח שלי טבע בביצה של מחסור בשינה וצריכת חטיפים מוגזמת. ובכל זאת, אי אפשר להכחיש שזהו סרט כיפי לצפייה אחר הצהריים. חוץ מהילדים, שמשחקים איום ונורא, וסצינות האקספוזיציה הארוכות, זהו פשוט משדר חינוכי על כוח החברות.
מעניין עד כמה הם נבוכים היום לראות את עצמם ככה. "הארי פוטר ואבן החכמים"
נקודת שפל: המפגש עם הרמיוני גריינג'ר. עם הלקסיקון הצפונבוני המעצבן שלה והנטייה לומר את הדבר הכי מעצבן בכל רגע נתון, הפרחחית שמגלמת אמה ווטסון לא עושה רושם ראשוני טוב.
נקודת אור: הביקור הראשון ברחוב המרכזי של הקוסמים, סמטת דיאגון – זה כמו לקבל מכת נוסטלגיה ענקית ישר לוריד.
מצב נפשי: חופשי ומאושר.
16:58: "חדר הסודות"
לחזור לילדות זה כיף, אבל רק במנות קטנות. למרבה המזל, "חדר הסודות" מוריד את הווליום לאווירת ה"אומייגאד, קסמים!" של הסרט הראשון ובמקום זאת מגביר את האמירה החברתית, ומציג לראשונה את הסוגיות המורכבות של המעמדות בקרב הקוסמים ושיעבוד האלפים. בעצם, כל העסק הוא מטאפורה אחת גדולה לתנועה לזכויות האזרח, רק עם יצור בגובה מטר בשם דובי במקום רוזה פארקס. מבחינת העלילה, לא הרבה השתנה מאז החלק הראשון – אבל כבר מתחילה להופיע כאן איזו אפלוליות שמפרידה את סרט ההמשך מקודמו. וכשאני אומר "אפלוליות" אני מתכוון שבנקודה מסוימת רון מקיא חלזונות.
אפלוליות נוספת: מישהו כיבה כאן את האור. "הארי פוטר וחדר הסודות"
נקודת שפל: הגילוי ששמו האמיתי של וולדמורט, "Tom Marvolo Riddle", הוא היפוך אותיות ל-"I am Lord Voldemort". באמת? באמת באמת?
נקודת אור: הדוד ורנון (ריצ'רד גריפית') במיטבו, במיוחד כשהוא נועל את הארי בחדר על מנת לוודא שביקור מהבוס שלו יעבור בשקט, כמתוכנן.
מצב נפשי: אופטימיות זהירה.
19:36: "האסיר מאזקבן"
הנה, הגענו לסרט "המגניב" בסדרה, בחסות יקיר הארט-האוס, אלפונסו קוארון. ובין אם אתם אוהבים את הכיוון האינטרוספקטיבי החדש או לא, אי אפשר להכחיש שמרענן לראות במאי של סרט "הארי פוטר" לוקח כמה סיכונים – אפילו יש מישהו שחור שזוכה להגיד כמה שורות! גם הילדים עצמם די גדלו, ולפני שתמצמצו הם כבר ילכו ל"שלושת המטאטאים" כדי לשתות בירות חמאה כאילו אין מחר.
התבגרו, אבל עדיין לא יודעים לקשור עניבה כמו שצריך. "הארי פוטר והאסיר מאזקבן"
נקודת שפל: הסצינה באוטובוס האבירים, שבה ראש מכווץ פולט שורות שלא היו שורדות את שכתוב התסריט הראשון של "שרק 4".
נקודת אור: קוארון מחליף את סצינת הפתיחה הגרנדיוזית המסורתית בשוט אינטימי של הארי מתאמן בקסמים מתחת לשמיכה כמו מאונן מכושף אובססיבי.
מצב נפשי: תערובת של התרשמות ורעב.
21:57: "גביע האש"
אחרי שמייק ניואל החליף את קוארון בכיסא הבמאי, מה הפלא שהסרט הרביעי תופס תפנית לרעה? נעלמו הצילומים החיים של אזקבן ובמקום זאת כל הסרט מצולם בפילטר חום שאומר לך שהסרט משעמם עדו לפני שצפית בו. לזכותם, השחקנים נותנים את העבודה הכי טובה שלהם עד כה, במיוחד כשהם הופכים למתבגרים זועמים, אבל האובססיה של ניואל לקדם את העלילה כל הזמן, בכל מחיר, גורמת לסצינות האלו להרגיש מנותקות ומוזרות בהקשר הרחב של הסרט. כבר אמרתי שהסרט הזה נמשך לנצח? בנקודה הזאת הפסקתי להתרכז והתחלתי להרהר בעצם טבעו של עולם הקוסמים. למה הם משתמשים בינשופים בתור דואר? אין להם אימייל? ולמה הם משתמשים בדיו וקולמוס? הם לא ב-1802.
אלוהים אדירים, מה לא בסדר עם השיער שלו? "הארי פוטר וגביע האש"
נקודת שפל: מירטל, רוח הרפאים שגרה בשירותים, שמגולמת על ידי השחקנית בת ה-40 שירלי הנדרסון, מנסה להגניב מבט על, אה, "מקל הקסמים" של הארי פוטר. הוא בן 14, למען השם.
נקודת אור: הופעתו של רייף פיינס המדויק בתור ההתגלמות האנושית של לורד וולדמורט. תמיד נחמד להצמיד פרצוף לשם.
מצב נפשי: משועמם וממורמר.
00:38: "מסדר עוף החול"
ופתאום, אני שוב מכור. מהסצינה הראשונה – קרב אנרגטי ועוצר נשימה בפרברים – ברור שהבמאי החדש, דיוויד ייטס, לוקח את המותג למקום אליו הוא שייך. הארי עצמו נוירוטי מתמיד, למרות שהוא גם איכשהו הופך למוקד מפולת של תשומת לב נשית. רק בסרט הזה הוא עובר על צ'ו צ'אנג, ג'יני וויזלי ולונה לאבגוד – מתי פוטר נהיה כזה פימפ?
בגדול, "מסדר עוף החול" רחוק מלהיות מושלם. הקצב הכאוטי שלו פוגע בו וגם הנסיונות האיומים של דניאל רדקליף "לשחק את המנטור" של התלמידים האחרים. אבל למרות כל הפגמים, הוא כיפי פי מיליון מ"גביע האש" ומשאיר אותי ערני ומחכה לעוד תעלולי קסמים – הישג לא קטן בשלוש בבוקר.
יופי, הוא הסתפר. "הארי פוטר ומסדר עוף החול"
נקודת שפל: הארי מגיע לחדר מגורים בגריפינדור רק כדי לשמוע שיר של ה-Ordinary Boys מתנגן בסטריאו. אני מסרב לקבל את הרעיון שצ'ארלס פרסטון קיים ביקום של הארי פוטר.
נקודת אור: אימלדה סטאונטון מבריקה בתור המורה המחליאה ל"הגנה מפני כוחות האופל", דולורס אמברידג'.
מצב נפשי: רענן זמנית.
3:01: "הנסיך חצוי הדם"
התקציב של הסרט השני של ייטס כבמאי הוא נותר הגבוה ביותר בסדרה, ולא לוקח הרבה זמן להבין לאן הוא הלך. כל פריים נראה כמו ביזנס מתוקתק, החל מההשתוללות של "אוכלי המוות" ברחבי לונדון ועד לחזרה המצופה של הקווידיץ' לתוכנית הלימודים של הוגווארטס. ולמרות שהציניות של מי שצופה בסרט בארבע בבוקר, מפוצץ במשקאות אנרגיה זולים, מזכירה לי שאמה ווטסון עדיין לא יודעת לשחק ושהתאומים וויזלי עדיין מדברים במקהלה, לפחות יש עמוד שדרה רגשי מאחורי כל האפקטים הממוחשבים האלה – במיוחד הקליימקס הדרמטי על גג מגדל האסטרונומיה של הוגווארטס.
כל פריים מלמיליאן. "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם"
נקודת שפל:האאוטסיידרית התמהונית והבלתי נסבלת לונה לאבגוד מזכירה לנו שוב שאין שום דבר יותר מעצבן מאינדיבידואליות מוגזמת.
נקודת אור: רדקליף סוף סוף מוצא את ייעודו האמיתי – קומדיות סטלנים – אחרי שהוא צורך קצת "מזל נוזלי" פסיכו אקטיבי.
מצב נפשי: נדהם אבל ישנוני.
5:34: "אוצרות המוות – חלק ראשון"
מדהים כמה לא משמעותי יכול להיראות סרט של 146 דקות אחרי שיושבים מול המסך במשך 15 שעות של קסמים וכישופים. "אוצרות המוות" ארוך כמו קודמיו, אבל לראשונה האקשן יוצא מהוגווארטס ועוקב אחר פוטר בעודו משוטט באנגליה ומחפש את שברי הנשמה של וולדמורט. ולמרות שהוא מתחיל בכמה קטעי אקשן מרשימים, רוב הזמן הוא סרט מוזר ומדיטטיבי שמלא בשדות מושלגים, דיונים פילוסופיים ותקופות ארוכות בהן... לא.... קורה... כלום.
זה רק נראה כמו הרבה אקשן. "הארי פוטר ואוצרות המוות"
כשחושבים על הגישות ההפוכות שלהם לטון ומבנה, נראה בלתי אפשרי שהסרט הזה ו"אבן החכמים" יכולים להתקיים בתוך אותו מארז די.וי.די. ועדיין, הרעיונות המרכזיים שהושתלו בסרט מלכתחילה נותרים גם כאן: למרות כל הסיבוכים העלילתיים וההתפתחויות הרגשיות במסע בן העשור של פוטר, זהו עדיין סרט עם מוסר השכל פשוט: החברות מנצחת, אהבת אמת שורדת תמיד וכשהחלק השני יגיע לבתי הקולנוע בסוף השבוע, אפשר לקוות רק שהטוב ינצח את הרע באופן סופי ומוחלט (ספוילר: הוא ינצח).
נקודת שפל: הארי והרמיוני רוקדים סלואו באוהל. מביך לכל הצדדים המעורבים.
נקודת אור: סצינת הפתיחה האכזרית, בה הרמיוני מוחקת את עצמה מהזיכרון של ההורים שלה כדי למנוע מהם את הכאב שבאובדן בת.
מצב נפשי: הקלה.
ציטוט ההודעה
ספוילר: 
