הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק שני
"הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק שני" הוא הפרק האחרון והטוב ביותר מבין שמונת סרטי הקוסם הצעיר, וסוף סוף גם סרט ראוי ומהנה באמת. לפגוש את הסרט בתור החוויה הראשונה עם הארי פוטר יכול להיות, לשם שינוי, לא רעיון נורא כל כך. הסרט מוצלח מספיק כדי להוות חוויה נעימה לכל צופיו, והעובדה שאת כל התלאות המשעממות-לרוב עברנו כבר בשבעת הפרקים הקודמים מפנה מקום לסרט שכמעט כולו אקשן ולהט העשוים נהדר. כדאי לקרוא או לשמוע קודם תקציר אירועים ופירוש למונחים בסיסיים בעולם הקסום סביבו, אבל לדעתי זה יספיק כדי להפיק את המיטב מהסרט הבאמת חביב, מלהיב, מותח ואף משעשע הזה. אפילו התלת מימד היה מורגש דיו כדי לא לקלל את הקפיטליזם.
הבמאי דיויד ייטס, רמז כבר בפרק הקודם (החלק הראשון של "הארי פוטר ואוצרות המוות") שהוא בהחלט כשיר לעשות אקשן טוב. מה שהיה בעיקר מאכזב בפרק הקודם הוא התנודתיות הלא-הוגנת בין אקשן לבין הדרמה וסיפור הסיפור. בפרק הקודם (ביקורת) הוא נתן כמה דקות של כיף, שהוחלפו מהר מאד בפרק זמן ארוך פי כמה וכמה של דרמה ומיקוד המצלמה בפניהם של הגיבורים או בנופים סביב. למרבה המזל, התסריט הפעם משאיר פחות זמן לדרמה, והסודות שנרמזו לנו לאורך הסדרה באשר לקשר בין פוטר לבין אויבו הגדול, כמו גם עוזריו על הדרך, נחשפים בצורה רגישה ומעניינת. בלי רגשנות יתר, ואולי אפילו עם מעט מדי רגשנות על המסך. דוגמה לכך היא שפעם צעק פוטר הילד על הפרופסור סנייפ שלא ידבר רעות על אביו הקדוש, [ספוילר] וכעת משהוא רואה את דמות האב, יחסו נתון רק לאימו, עם מבט חטוף באביו, ושום אכפתיות ממשית.[/ספוילר] עוד נקודה טובה לזכות המיקוד של ייטס באקשן? שיהיה. אבל יש גם נקודה טובה לכך שההומור נשאר.
העלילה חוזרת שניות אחדות לסוף הפרק השביעי, בו לורד ולדרמורט (רייף פיינס) מצא את השרביט מעץ הסמבוק, שלפי האגדה, בלתי מנוצח. להארי (דניאל רדקליף), רון (רופרט גרינט) והרמיוני (אמה ווטסון היפיפיה) עוד נשארו כמה הורקרוקסים (חפצים שבהם צפונים חלקים מנשמתו של קוסם) להשמיד על מנת שיוכלו להרוג את ולדרמורט. אט אט הם מגלים מהם ההורקרוקסים הנותרים ואת מקום הימצאם, והמצוד אחריהם נכנס לתאוצה גדולה יותר כאשר ולדרמורט מגלה היכן נמצא הארי. הפרופסורים בהוגוורטס חשים להגנה על תקוותם האחרונה לחופש, אך בינתים, חבריו לספסל הלימודים הופכים לצאן לטבח והמראות של הילדים הזרוקים במסדרונות בית הספר הוגוורטס ממחישים עד כמה סדרת הסרטים התבגרה באמת. גם אם בשם ההיגיון אלו (גם) בני התשחורת שצריכים להיות שטוחים על הרצפה ללא נשימה – ברגע שאוחזת בך ההכרה כי מדובר בילדים מובן שלסרט יש הרבה תעוזה.
צורת הדיבור וההתנסחות של אלן ריקמן, המגלם את סנייפ המשרת את ולדרמורט ועובר לנהל את הוגוורטס אחרי מותו של דאמבלדור, היא כנראה הדבר החביב ביותר בסרט. על רגעי הקומדיה בסרט מנצחות לרוב אירוניות, אבל ריקמן חורך את המסך בנאומו החוצב בו הוא דורש מתלמידי בית הספר להסגיר את פוטר. ופוטר עצמו, כלומר רדקליף – שבלט בשנה החולפת עם תפקיד במה והודאה על בעית אלכוהוליזם – חביב, פשוט ואמין. קצת חבל שראינו ממנו יותר משחק בפרק הקודם דווקא, אבל בכל זאת הצליחו להפוך את הסרט ל-130 דקות שהיו די והותר מכדי לומר בפה מלא שאפשר היה לדחוס עוד זמן מסך לטובת משהו. ווטסון וגרינט עושים את מה שהם תמיד עושים, [ספוילר] והנשיקה המיוחלת בינהם היא כנראה אחד מרגעי הרומנטיקה הכי סתמיים ולא-קליימקסים שראיתי מאז כריס המסוורת' בלע עם פה הענק שלו את נטלי פורטמן הקטנטונת בסרט "תור".[/ספוילר] פיינס כהרגלו פשוט נפלא ועוויתות הפנים שהוא מנכס לולדרמורט בעל הפנים המאיימות, מעולות. מה שהפתיע אותי הוא קטנות החלק של דראקו (טום פלטון) בעלילה. בכל הפרקים בסדרה נראה היה שהוא אמור להיות האיזון לרון והרמיוני, אבל בסופו של דבר הוא תמיד (וגם כאן) הגיח לדקות כל כך מועטות וחסרות מעוף שנדמה היה שדרוש לו יותר זמן מסך (מסתבר, אמנם ואגב, שתפקידו בקידום העלילה לנקודת הסיום היה די גדול).
בארץ הסרט הותר לצפיה של כל הגילאים בקולנוע וללא צורך בליווי של מבוגר, וזאת למרות התכיפות שהוא מציג אלימות, ומוות במיוחד. על אף שהספרים אכן מכוונים לילדים, תיאורים חזותיים של מוות הם בעלי השפעה רבה יותר לדעתי – בשל מוחשיותם. האמריקאים הסתפקו בחיוב של הורים לגילאים קטנים מ-13, ובכלל, מי שאין לו בעיה לשלוח את הילדים שלו לסרט שנקרא "אוצרות המוות", כנראה שלא ציפה שישחקו שם בפרחים… הפסקול תורם לתחושת הזריזות והמתח שאופפת את העלילה, והצילום והאפקטים גם להם חלק מרכזי בהנאה מהסרט. אפשר לוותר על התלת מימד המוסב, אבל הוא מורגש ועשוי טוב מספיק כדי שזה לא יהיה מעצבן. הצבעים של הסרט גם כך עגומים ביותר רוב הזמן כך שהכההת המסך לא הורסת את החויה ולא שוחקת את המראות. אם עוד לא ראיתם שום פרק בסדרה עד כה – להתחיל מכאן יכול להיות כאמור סביר אם תתכוננו נכון. קשה לומר שהדרך עד כה היתה שווה את זה ומשתלמת, אבל בתור סרט בפני עצמו, "הארי פוטר ואוצרות המוות: חלק שני" הוא סרט טוב.
ספוילר: 
