נקמה
"התכונן!" אמרתי לחברי יוסף.
שנינו עמדנו ביער השומם. העצים החומים השתלבו עם האדמה, מדי פעם נפל עלה או שניים, קולות ציפורים היו בכול מקום.
"אסור לנו שהסיור יכשל!" אמרתי.
"על תדאג. אנחנו נצליח." הוא ענה.
המשכנו בדרכנו על השביל הבוצני. כל כמה שניות טבעו נעלי בתוך האדמה. הסתכלי לעבר יוסף עינו הכחולות נצצו ושערו השחור עמד כמו עמוד.
"חשבתם שתעברו את הסיור בשלום?" נשמע קול מוכר.
"מי אתה? ומה אתה רוצה?" אמרתי.
"לראות מה יקרה לך אחרי שלחברך יקרה משהו." אמר הקול.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי.
לפתע נפלה דמות מהעצים. זיהיתי אותה מיד. זה היה יריבי הגדול מכול. הוא שנא אותי רק בגלל שאבי הרג בטעות את אביו בפליטת כדור.
"רציתי לתת לך תחושת עצבות. כמו שאביך עשה לי!" הוא אמר ודמעה נזלה מעינו.
"אתה יודע כמוני שזה לא היה בכוונה!" עניתי.
זה לא שינה לו בכלל. הוא לקח את הרובה שלו וטען אותו. "מה אתה עושה" שאלתי. אבל הוא לא ענה. הוא כיוון את הרובה וירה בלי לחשוב פעמיים ביוסף.
"למה?" שאלתי.
"אתה יודע בדיוק למה! בשביל שתרגיש מה שאני הרגשתי!" הוא אמר ואז הלך לדרכו ונעלם בין שיחי היער.
ירדתי על בירכי לעבר יוסף ושאלתי אותו "אתה תשרוד?".
"לא." הוא ענה.
הקשתי לליבו. איך הדפיקות הלב נעלמות. ולבסוף אף לא פעימה אחת הוא מת.
סחבתי אותו לכפר במהרה והבאתי את גופתו לבית הוריו.
הם לא הבינו ממש מה קרה. שניהם בכו. טוב אני מבין אותם אבי נהרג בפיגוע. אני יודע איך זה לאבד אדם שחשוב לך. שיקר לך.
החלטתי לנקום. ארזתי רובה וכמה מחסניות ויצאתי ליער.
"שמואל!" צעקתי.
בלי לחכות הרבה זמן הוא הופיע מולי. אבל הפעם לא לבד. עם צבא של עשרים איש.
"בשביל מה הצבא?" שאלתי.
"בשביל לקבור אותך תחת יריות." הוא ענה.
עכשיו כשאני עומד באותו מקום שיוסף נהרג מוקף דם מול צבא של עשרים איש אני יודע שאני מחוסר סיכוי. אבל לי יש רק מטרה אחת והיא להרוג את שמואל. יריות נורו לכול כיוון. לא היה אכפת לי לאן הכדורים יגיעו ובמי הם יפגעו. נפגעתי מירייה אבל כך גם שמואל. ובשניותי האחרונות בחיים צעקתי לעבר השמיים "נקמה!"
ציטוט ההודעה
