חיי (א)דם. (ערפדים...^^ תנו לזה צ'אנס של שנייה אחתתת....)

[rugh999]

פרק 1
הילד ההוא.
מי הוא גיבור בשבילי?
גיבור הוא אדם שיעשה הכול למען האחר.
שיהיה מוכן לוותר על חייו לטובת מישהו אחר,גם אם זה אומר מוות.
חבל שזה בלתי אפשרי לפגוש מישהו כזה,
לפחות בחיים כמו שלי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אבא ואמא שלי התגרשו כשהייתי בת 12 שנה אחרי שהאח שלי נפטר.
אבא עדיין גר באותו בית,אבל אמא עזבה והיום היא גרה באיזה אי.
אמא היא הייצור הכי לא צפוי ומפוזר שיש,בדיוק כמו אבא שלי.
מעולם לא התפלאתי שהם התגרשו, אחרי הכל הם התחתנו ישר אחרי התיכון,
וחיו מאז הרבה זמן ביחד, ככה שהתחיל להימאס להם אחד מהשני.
בכלל,הגיל שבו הם התחתנו גרם להם להרגיש כאילו מה שהרגישו יימשך לנצח. סיבה נוספת לכך שהגירושים לא הפתיעו אותי, היתה שהדבר היחיד שהחזיק אותם ביחד בכלל,היה אני ואח שלי,זה שמת.מאז שהוא מת רק ספרתי את הימים עד לגירושים.אח שלי מת בתאונת דרכים,אוטובוס נכנס בו בפנייה.מעולם לא בכיתי בגלל זה, אבל אני זוכרת שאבא ואמא שלי אמרו לי שהוא הלך למחנה לשבוע, ורק אז סיפרו לי שהוא מת. למרות שזה קרה שבוע לפני,מאז בכל פעם שאני לא פוגשת מישהו במשך שבוע,אני בטוחה שקרה לו משהו.גם כשהם אמרו לי לא האמנתי ולא בכיתי.הייתי בטוחה שהוא יצא בכל רגע מהחדר שלו ויתחיל לצחוק עלינו.ועד היום אני מאמינה בזה.

התעוררתי בשבע,כמו בכל בוקר רגיל,אכלתי קורנפלקס והתלבשתי,בדיוק כמו בכל בוקר רגיל.אבל למרות הכל הייתה לי תחושה שזה לא יום רגיל,וצדקתי.
נכנסתי למכונית שלי,בדקתי שהרישיון אצלי,וכמו תמיד הוא ציין שאני בת 16 ודברים מהסוג הזה...כרגיל איחרתי לשיעור ונאלצתי לרוץ לאולם ספורט,שם חיכתה לנו המורה הזקנה,שבקושי הולכת,ובכל זאת מלמדת אותנו ספורט.
נעמדתי ליד אנג'לה,שחיכתה בשקט ושיחקה בתיק תיוק שלה.היא הייתה ילדה דיי מוזרה, אם מתחשבים בזה שהיה לה פרטים על כל אחד יותר משהוא יודע על עצמו, בתוך התיקייה הזו שלה...היא, למשל, יודעת שאני מגרדת באף כל יום בשעה 1:25 ודברים כאלה.ליידי נעמד איזה ילד אחר,שחייך אליי,ישר שמתי לב שהיה חסר לו משהו,רק לא בדיוק ידעתי מה...

"אוקי כולם" צווחה האישה הזקנה,"אני אחלק אתכם לזוגות,ואתם תקיפו את בית הספר 30 פעמים." אני ואנג'לה ישר החזקנו ידיים.הילד ההוא הביט בידיים,וגיחך.הזקנה הצביעה באצבעות המקומטות שלה על אנג'לה ואלונה,עוד ילדה דיי מוזרה...ולבסוף,עליי ועל הילד ההוא הבטתי בזקנה במבט מלא שנאה ושלחתי יד מהוססת לעברו,הוא תפס בה והחל לרוץ. הוא ממש משך אותי החוצה.ואני נגררתי אחריו בשקט.הזקנה הכריחה אותנו לעשות 30 סיבובים מסביב לבית ספר. אני הייתי נשברת כבר בסיבוב העשירי,אבל הוא ממש משך אותי אחריו. הוא לא האט, היה בזה משהו מוזר,הבטתי בו,היה חסר לו משהו, אבל מה? שקעתי כל כך במחשבות שלא שמתי לב לאבן שמולי, ונפלתי. הברך שלי נחתכה,והוא הביט בי בהלם. כאילו זה לא סתם חתך קטן בברך אלא כאילו ממש כל הפרצוף שלי התעוות.בפתאומיות מפחידה הוא חשף את שיניו.באותו רגע הבנתי הכל.למה הוא רץ כל כך מהר ומה היה חסר לו. הדבר שהיה חסר לו,היה הנשימה, הוא לא נשם בכלל,זה גם מה שעזר לו לרוץ ככה.והדם הפריע לו כל כך כי...כי..הייתי מבועתת אפילו לחשוב על זה.הדם הפריע לו כל כך כי....הוא היה ערפד...
אין לי מושג למה נשארתי לעמוד שם, היו לי מלא סיבות לברוח.אבל ידי,רגלי ופי היו משותקים.בהיתי בניבים החשופים שלו,אבל הוא מיהר לסגור את הפה.הוא חייך ופלט אוויר החוצה."אני מצטער..." הוא אמר ורץ לקרוא למורה ולאחות.זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את קולו.

למחרת בהפסקה,חקרתי את אנג'לה לגביו."קוראים לו לאון.הוא מאומץ ויש לו 6 אחים,בכל יום הוא מגיע בסביבות השעה 7:36 בבוקר, הוא רץ מהר ובכלל, הוא ספורטאי מצטיין,בכל יום בשעה....","זה בסדר, נראה לי שהמידע הזה יספיק לי..." קטעתי את אנג'לה משטף הדיבור שהיא נקלעה אליו.שטפי דיבור זה דבר דיי נפוץ אצלה,ואם לא עוצרים אותה ברגע שזה מתחיל, זה עלול להימשך לנצח."למה את שואלת בכלל?שמתי לב שהמורה הכריחה אתכם לרוץ יחד...זה קשור לזה איכשהו?" שאלה אנג'לה ובהתה בי בדאגה. "ממש לא...אנג'לה,למה את מסתכלת עליי ככה?"השבתי."טוב..נגיד שזה באמת לא קשור בכלל לריצה."היא אמרה בחוסר אמון מהוסה,עיוותה את פניה העדינים ולאחר כמה שניות המשיכה:"זה אומר ששמת עליו עין!" היא צווחה בהתלהבות."ממש לא!" מיהרתי להגיד "כבר אמרתי לך,אני סתם הסתקרנתי..."אמרתי בחולמניות.

ניסיתי להתקרב אליו.משהו בו היה ממש מוזר,ואני מתכוונת, חוץ מזה שהוא ערפד.מה הוא עושה בבית הספר? ערפד ממש לא צריך ללמוד.הוא מפחד מאיזה נציג של משרד החינוך שיופיע בבית שלו עם מסמך "לימודים חובה"?מעבר לכך...למה הוא לא נשך אותי אז? ובכלל,למה הוא לא נושך אף אחד?הרי הוא בבית ספר מלא אנשים, ובשבילו אנשים זה דם. אבל לא זה מה שהפריע לי. כמעט ולא למדנו אותם מקצועות כך שלא יצא לי להתראות איתו הרבה,אבל משהו בהבעת פניו נראה לי מוזר.כאילו הוא עצוב.היום, יומיים אחרי שראיתי את הניבים שלו,הוא תפס אותי מביטה בו, ומאז הוא מתעלם ממני לחלוטין. ציפיתי שכבר באותו יום בשיעור ספורט הוא יתחיל לדבר איתי ולנסות לשכנע אותי לא לספר לאף אחד עליו. אבל הוא התנהג ממש כאילו לא אכפת לו בכלל.לא הבנתי למה הוא מצפה.שאני פשוט אשתוק? החלטתי שאם הוא לא הולך לעשות כלום, אז אני אעשה: אני הולכת לדבר איתו מחר! חייכתי לעצמי, רגע לפני שנזכרתי במצב ובמציאות. הרי אני מקשיבה לעצמי בכלל? הוא ערפד! אני לא הולכת לשוחח עם ערפד על..טוב..בעצם על מה בכלל אני אדבר איתו? 'היי,אני זאתי שראתה את הניבים שלך בשיעור ספורט,זוכר?' לא נשמעת כמו שורה מתאימה לפתיחת שיחה,לפחות בלי שיתקעו לי כמה ניבים בצוואר.
הייתי מתוסכלת, התחשק לי לבכות ולצרוח.אני גם לא יכולה לשמור על הסוד הזה לבד,נכון? אני אתפוצץ.טוב, אז אולי בכל זאת אני אנסה לדבר איתו.

הצלצול נשמע וקטע את מחשבותיי. רצתי החוצה אל המכונית הקטנה והחלודה שלי,שסירבה בעקשנות רבה להתניע.בסופו של דבר, היא נכנעה וטרטור המנוע נשמע, ואני התחלתי לצאת מהחנייה.הבטתי בו דרך המראות הקדמיות נכנס למכונית מפוארת עם כל האחים שלו,ערפדים גם הם,כנראה. "עד מחר" לחשתי. ספק לו ספק לעצמי,ונסעתי על הכביש החלקלק בדרך הביתה.

בבוקר התעוררתי בכעס ובעצבנות,וקצת חששתי מההחלטה שלי לדבר איתו.למרות הכל הייתי דיי מבוהלת,ונרתעתי מכל דבר קטן שקרה.יצאתי מהבית,נחושה בדעתי,מתעלמת מכל הפחדים שרדפו אותי כל הדרך למכונית.הייתי כל כך עצבנית ולא מרוכזת שלגמרי שכחתי מהחביתה שהכנתי.

נסעתי מהר ככל שיכולתי. זו הייתה אחת הפעמים היחידות בהן ממש מיהרתי להגיע אל בית הספר.חיפשתי בעיניי מקום לחניה,ומיד אחרי שמצאתי מקום נוח ליד השער,חיפשתי בעיניי את המכונית האדומה והמפוארת שלו.ניסיתי להיזכר מתי אנג'לה אמרה שהוא מגיע ברך כלל, בדיוק שהמכונית הופיעה מהכביש הצר במהירות מופרזת.חיכיתי שהיא תחנה,נשמתי עמוק, מלוא הריאות ויצאתי החוצה. רצית עם התיק שגרם לי להיראות כמו ברווזון צולע. האמת שזה יהיה לא הוגן להאשים בזה את התיק. אני תמיד הולכת ככה. בבת אחת נבלמתי פתאום.הדלת נטרקה, המכונית החנתה, אבל בכלל לא היה שם שום נהג או נוסע. המכונית הייתה נטרקה וכמו נטרקה על ידי האוויר או הרוח.

נכנסתי לתוך מבנה בית הספר הישן והלבן.הייתי עצבנית עוד יותר.קפצתי למשמע קריאת של אלונה."היי! חכי לי!". אלונה הייתה ילדה סהרורית ומוזרה, ממש כמו אנג'לה.רק שבניגוד אל אנג'לה, לה לא הייתה אובססיה לאיסוף מידע על תלמידים,והיא לא חלמה להיות חוקרת שתגדל.היא סמכה לגמרי על הכסף של אביה,מנהל רשת מלונות מצליחה,שתמיד יהיה שם כדי לתמוך בה.אם כך, למה היא הייתה ילדה מוזרה, אתם שואלים? מסיבות שונות לגמרי, למשל, היא נהגה לתלות צנוניות על האוזניים והאמינה בקיומם של כל מיני יצורים מוזרים. מוזר עוד יותר, אביה מחזק אותה להאמין בכל הדברים האלה ולהמשיך לעשותם. בכל זאת, היא הייתה מצחיקה והיה כיף לדבר איתה, רק שהפעם ממש לא היה לי מצב רוח או זמן לשוחח איתה."מה קרה לך? את נראית ממש עצבנית!" קבעה ובהתה בי, ובכל זאת נראתה כאילו היא בוהה בנקודה אקראית באוויר."אני מצטערת אלונה..." התחלתי להגיד כשהצלצול נשמע ושיעור מתמטיקה החל.
רצנו לתוך הכיתה,שם פגשנו את אנג'לה, שעמדה שם וחיכתה לנו. התיישבנו לידה, כל אחת מעברה האחר,שנייה לפני שהמורה החל לדבר על משהו כמו "כמה חשוב לעשות חזרות גם בחופש הקרב.." אבל אני כבר לא הייתי מרוכזת בו כלל, חשבתי רק על ליאון.למה בעצם זה כל כך מפריע לי? אז מה אם לא הצלחתי לדבר איתו, זה לא כאילו ממש ייחלתי לשוחח איתו על הניבים שלו.ובכל זאת,משהו גרם לי לעצבנות. מבטו העצוב בקפיטריה חזר אליי שוב ושוב. איך שהוא הביט בי כאשר תפס אותי משקיפה בו.כל כך ריחמתי עליו,כאילו אנחנו מכירים שנים,כאילו...אני מרגישה כלפיו משהו... אולי זה באמת מה שכל כך הפריע לי? אולי אני מרגישה כלפיו איזה משהו, ובגלל זה אני כל כך רוצה לדבר איתו? יכול להיות שאני...מאוהבת בערפד? לא! לא! מה פתאום? התחלתי להיגעל מעצמי עד כדי כך שכחתי לרגע איפה אני נמצאת,וירקתי פעמיים...ישר אל פניו של המורה...."גברת ווילן! צאי מהכיתה מיד!" הוא נבח לתוך האוזן שלי, תוך כדי שהוא מוחה את היריקות מפניו.

התרוממתי באיטיות מן הכיסא ויצאתי בעצבנות. זה תמיד' מרגיז אותי כשקוראים לי בשם משפחתי ולא בשמי הפרטי.אם לומר את האמת,ממש לא הפריע לי לצאת מהשיעור, אחרי הכל, בכלל לא הקשבתי.. עמדתי בחוץ והבטתי לתוך הדלת,כאילו היא תפתור הכל.זה ממש לא הוגן! הוא בפנים ואני נענשת בחוץ! עצמתי עיניים וניסיתי להירגע. כיווצתי את מצחי. יותר מדי דברים קרו כל כך מהר. ערפד עצוב עם ניבים, מכונית שנוסעת מעצמה... הייתי חייבת לקרר את המוח,להקפיא אותו. לפתע משהו פתח את הדלת שהתנגשה בי בעוצמה,והעיפה אותי לאחור. נשמתי נעתקה לשנייה כשראיתי מי פתח את הדלת.יופי, בדיוק מה שחסר לי. זה היה הוא. לאון.הערפד. איך שתרצו...הכל קרה בגללו,ועכשיו הכל גם מידרדר בגללו. הרפיתי את נשמתי והרגשתי רטיבות מתפשטת בראשי.הכרחתי את עצמי להביט לו בשניים.הן היו רגילות. רגילות לגמרי. ואז הכאב החד בראשי חזר. תפסתי במקום הכאב בחוזקה.רעש נקישה של מפתח נועל דלת נשמע ברקע זעקות הכאב שלי. לא היה לאף אחד מאיתנו מושג כיצד לנהוג ומה לעשות. הוא ערפד ומולו ילדה מדממת. הוא הביט לכל הצדדים בחוסר אונים ואז התכופף אליי.המבט העצוב שלו חדר לתוכי,כמו מוסיף על הכאב. הוא לא נשם כלל."את בסדר?" הוא שאל, וניסה להביט בראשי המדמם."אני...אני..לא מצליחה לנשום.." התנשפתי בקושי. הוא הסיט את ידי והביט בראשי."את מדממת!" המבט העצוב שלו הפך למודאג.הוא ניסה לפתוח את דלת הכיתה,אך זו הייתה נעולה.המורה הציג סרט בפני הכיתה."אין ברירה..."הוא אמר,ואני רק התענגתי על כל צליל וצליל שבקע מגרונו."אני אנשים אותך.." המשיך. עיניי התרחבו "לא!" צרחתי."רוץ לאחות או למזכירות..." "אני לא אספיק!"השיב בצעקות "את רוצה לדמם כאן למוות?" הוא רכן והחל להתקרב אליי."תאמיני לי שזה קשה לי יותר מאשר לך.." הוסיף,רגע לפני שהצמיד את שפתיו לשפתיי."מה אתה...?"התחלתי להגיד כששפתיו הקרות נדבקו לשלי.

המשך יבוא.....