לפעמים נדמה שהכל שחור,
אדם מחפש משמעות ומוצא חור,
היה פעם אור בקצה המנהרה,
אבל עכשיו, רק שלט - "מצטערים, סגורה".
ניסיתי, חיפשתי, השקעתי מאמצים,
וכל מה שקיבלתי, היו נעצים
שננעצו חזק, ועמוק, וכואב
במקום הכי רגיש אצלי בגוף, בלב.
לפעמים, כמו שאמרת, מרגישים איזו תחושה
שבאה סופה ולוקחת באיוושה
את כל מה שטוב, את מה שחשוב
ומשאירה רק חור, גדול ועזוב.
ואדם מחפש, ורוצה משמעות
מנסה להגיע קרוב לשלמות
ויש גל, ועוד גל, ושטף וזרם
כל דבר שיכול לעוצרו, בטרם
יגיע לאותה משמעות עלומה.
בטרם יפתור את התעלומה.
המציאות כולה מתאגדת ביחד
כדי לחזק אצלי את הרגשת הפחד.

אבל מעל כל זה, חשוב לזכור
שיש שם מישהו, והוא יכול לעזור.
הוא אפילו רוצה, רוצה מאוד
שנרים את הקול, ונבקש עוד ועוד.
וכשנגיע אליו, נבין שהכל
רק מסך של עשן, מכסה בגדול
על כל האמת, שאני מחפש.
אבל באמת, אם רק נסתכל
נבין שמוזר, אבל יש כאן פועל
שיוצר משמעות, ומכניס לסדר
על כולנו ביחד שומר, על העדר.
ואפשר לחייך, ואפשר גם לשמוח
כי חופשיים אנחנו, וניתן המנוח.
משחררים את השריר, אוספים כוח, נחים
לקראת הסיבוב הבא, כבר נהיה חזקים.
וכן, כמו שאמרת, בסוף הכל יסתדר.
החיים ורודים, כל אחד מתגבר.
והרוח תחזור, תנשב בעוצמה
ונדע - שאנחנו, הפרחנו שממה.
ניצחנו, במקום בו היתה רק אדמה
שהיתה בעבר צחיחה וחומה.
וכעת - בזכותנו! - מלאה בעוצמה,
ופרחים בה פורחים, וצמיחה נפלאה.
נעמוד, יד ביד, ונביט בחמה.
שעולה בזריחה, על עולם לדוגמה.
בו הכל מסודר, ויפה, ונפלא.
שאפשר גם לראות בו את האל האדיב
שצוחק, ובעיניו ניבט האביב.
נסתכל אחורה, ונדע כי כל זה
בזכותנו היה, מי ידע שכזה
מין דבר, נוכל לייצר - בעצמנו!
אם ניפרד, ונשקוט, נסתכל על חיינו.
ללא רעש, מהומה, הבזקים של תשוקה.
רק פשטות אהבה, נגיעות של בדיקה.
ונחשוב - עכשיו כן? עכשיו לא? ועכשיו?
ונדע, כשיגיע הזמן אז נאהב.



~~~~~~~~~~~~~~
שיר שכתבתי בזמנו לחברה שלי. אשמח לתגובות...