איגרוף הוא ענף ספורט המוכר עוד מימי קדם, ובו שני ספורטאים מתמודדים על הניצחון בקרב אגרופים.
באיגרוף ספורטיבי מודרני המתחרים לובשים כפפות מרופדות ("כפפות אגרוף") ומתחרים בתוך זירה במסגרת חוקים מוגדרים היטב.
באגרוף חובבני (ספורטיבי, שאינו מקצועני), המתאגרפים חובשים גם כובעי מגן מרופדים ומגיני שיניים.

עוד בשלב מוקדם ביותר של התפתחותו למד האדם להילחם בידיו - בתחילה כפועל יוצא מכורח המציאות, ובשלב מאוחר יותר למען השעשוע שבדבר, וכדי להתמודד עם עמיתיו.
העדויות המוקדמות ביותר לקיומן של תחרויות אגרוף ספורטיבי הם מן האלף ה-2 לפנה"ס. קרבות האגרוף היו חלק מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, אך רק במאה ה-18, לאחר תקופה ארוכה של שכחה, זכה האגרוף שוב לאהדת הציבור, במיוחד באנגליה, שם הונהגו האליפויות הראשונות בספורט זה. בסוף המאה ה-19 הפך האגרוף (boxing) לספורט בעל חוקי משחק קפדניים.
בשנת 1865 נתן המרקיז מקוינסברי את חסותו לתוכניתו של עיתונאי אנגלי, והעניק את שמו לחוקי האגרוף הראשונים, שהפכו את האגרוף ל"ספורט אציל", שכן חדל להיות סתם מאבק אכזרי.

תרשים של זירת איגרוף עם מדרגות עליה, וכיסאות הפינה למנוחת המתמודדים בין הסיבובים.
זירת איגרוף סטנדרטית היא ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו הפנימיות (בין החבלים) נעה בין 4.9 ל-7.6 מטר. בדרך כלל הזירה מוקמת על במה שגובהה 91-120 ס"מ. גובהם של עמודי הפינה שביניהם מתוחים החבלים הוא 1.5 מטר. עוביים של החבלים הוא כ-2.5 ס"מ והם מתוחים בין עמודי הפינה בגובה 46 ס"מ, 76 ס"מ, 107 ס"מ, ו-1.37 מטר מעל רצפת הזירה. ריצפת הזירה (הקרשים) מרופדת בקנווס בעובי 2.5 ס"מ.

קרדיט ל- ויקיפדיה.