הייתי שם
הייתי שם.
אבדו אחד אחד, אנשים אנשים, זורמים כעדר, אחד אחרי השני, בלי לחשוב פעמיים, מודעים לסבל שעברו ורוצים להבטיח עתיד יותר טוב לילדים. זה יעבור. כל רעה עוברת. באנו לעבוד, הוא יגן עלינו. [1]
לפחות המים חמים, יש תקווה, הבן שלי פה, הוא שמח שלפחות נשאר עם אבא, בוא נלך ביחד בן, ביחד ימינה אל דלת הברזל.
נגעתי בעובש הירוק, העברתי את היד על הקיר המתפורר. הדמיון קרס, זה אמיתי. כאן נעלמו חלומות צפיות ואהבות. הכל נערם על עגלה אחת ונגרר בעצלתיים ע"י אחיהם היקר אל המקום שבו ניסו בעקשנות ולא הצליחו להעלימם. [2] [3] [4]
לעמוד בשורה עם החברים מהכפר. הנוף נשאר אותו דבר. אותו יער, אותם עצים, מאז שהיינו קטנים. הדבר היחיד שהשתנה הוא הבור המכוער שחפרנו עכשיו, הבור שבו נחתם גורלנו, שבו ננוח לעד. יורדים על הברכיים, זה מתחיל. אחד אחד נופלים לתוך הבור הזכרונות, החוויות העליות והמורדות. אז מגיע תורי. אני נשבע שאנקום ועוצם את העניים. [5]
החזקתי ביחד את גדר התיל, בזמנו, מותרות של ברי מזל. האישה היחידה שכבר מכירה את המקום מספרת איך רצה מביתן לביתן והסתתרה. אני מתרגש אבל לא מצליח לעכל, עדיין. לא נכנס לראש זה רחוק ולא קשור אלי. אני לא רוצה שום דבר עם זה. [6]
קימצתי באגרוף כדור שלג, הקור צימרר ואיבדתי את התחושה ביד. ניסיתי להתקרב למה שעבר להם בראש, לא הצלחתי. אני יכול רק לדמיין. כל מחשבה מחזירה אותי לאותם מקומות, אותם מקומות עם אדמה לחה, שקט ועצים שהיו עדים למה שקרה, הרבה עצים, ראו והסתירו, ראו ולא דיברו. והינה אחרי הטקס הצנוע והשירה הרמה, התפזרו העננים האפורים הכבדים, כיאילו המילים פילחו את השמיים בדרכם אל הלא נודע ונחשפה השמש השוקעת הכתומה, ואני אומר בלב, הינה אנחנו פה. לא הקרבתם הכל לשווא, אנחנו פה ובאנו לבקר אותכם ואת הנופים האחרונים שראיתם, לעולם לא נשכח אותם חברים יקרים. אני מצדיע לכם, לתמונות הריקות שלכם שמנסות להציג חלק ממה שהיה ממכם, לצערי זה כל מה שאוכל לעשות. [7] [8]
הגעתם אל סוף דרכיכם, המסילות אינן עוד ממשיכות והרכבת נעצרה אבל הינה אנחנו עומדים גאים, סמוך לצעדיכם האחרונים ונעשה הכל הדרוש לשם שמסילה כזאת לא תונח על העפר פעם נוספת. [9]
עכשיו כמעט שנה אחרי, הכל חוזר אלי במנות קצובות ומדודות של קור, פחד, מוות.
הייתי שם, על האדמה הארורה.
ספוילר:
ציטוט ההודעה
