והגבר מדבר בו
להתאפק, להחזיק חזק ידיים
להתרסק, ואז לפקוח את העניים,
עננים שחורים מכסים את העולם
הקרניים של השמש יודעות יותר טוב מכולם,
התלות שאז הייתה בי הפכה לקור יבש
ההתרגשות שכבר חלפה לי, כמעט כמו מוקש,
בכל שביל שאני מפלס דרכו את כאבי תמיד,
הכביש נראה הכי יהיר כלפיי.
זה לא צומת דרכים, פשוט עיקול שמשתרך לו
ואורכו סוחט דמעה של ילד, והגבר מדבר בו.
להתנתק, ואז לחיות בין הארבעיים,
להתפרק, ולאסוף את השברים בעצלתיים.
בקבוקים של יין מכסים לי את האופק
רואה הכל מטושטש ומאזין לקול הקטורת,
אולי העשן שממלא את חדרי ירמוז על הבאות?
או שעכשיו צריך להסכים על כיבוי האורות.
ציטוט ההודעה
