עלייתו של נסיך הזמן (שם זמני)
לונדון, אוקטובר 1940.
ג'יימס ואדוארד היו בדרכם אל קתדרלת סנט פול, על ראש גבעת לודגייט שבמרכז הסיטי של לונדון. הם מיהרו לקתדרלה על מנת למלא את תפקידם בפירוק פצצות שעוד לא התפצצו - שניהם התנדבו ביחידה מיוחדת בצבא האנגלי ששלחה מתנדבים לכל רחבי אנגליה לנטרל פצצות שטרם התפוצצו. היו אלפי פצצות שהיה צריך לנטרל. פעמים רבות הצליחו ג'יימס ואדוארד במשימתם וניטרלו את הפצצות לפני שהופעלה וגרמה להרס רב. אנשים רבים התייחסו אליהם כאל גיבורים עקב פעילותם. שניהם היו מצויידים בכדי לאתר ולנטרל את הפצצה ממש כפי שעשו כבר מספר פעמים בעבר, אך הבעיה, היתה שתוכניות לפעמים משתבשות. זה החל כשהם הגיעו אל הקתדרלה. בניגוד לפעילותם במקומות הקודמים, בהם שרר שקט כמעט מוחלט, בקתדרלה הזו שררה פאניקה מוחלטת. האנשים המעטים שהיו ברחובות המקיפים את הקתדרלה רצו לכל עבר או הרימו ילדים צורחים ונסו מהמקום.
הדבר הראשון שאדוארד וג'יימס עשו היה לגרש את האנשים שנותרו באזור, וכמובן, לחפש אחר פצצה. הריצפה שהקיפה את הקתדרלה הייתה מלוכלכת ומלאה בבורות, ואם לא היה די בכך, השמיים כבר להחשיך. עברו מספר דקות עד שלבסוף מצאו פצצה אחת. כיוון שהבליץ היה בשיאו, לא הייתה כל תאורת רחוב במהלך הלילה ולכן כל דקת אור הייתה קריטית. ניטרול פצצה זו היה קשה מהרגיל. אולי זה היה בגלל הרעש מסביב, או בגלל החשיכה שהתחילה לעטוף אותם. לאדוארד וג'יימס היה קשה להתרכז בתהליך הסבוך בזמן שילדים קטנים ישבו לבדם ברחוב ובכו חסרי אונים להורים שלהם.
אדוארד לקח נשימה עמוקה, כרע על ברכיו והחל לנסות לנטרל את הפצצה בידיים חשופות. תהליך הוא תהליך עדין במיוחד, הטעות הקטנה ביותר הייתה עלולה להיות הטעות האחרונה שאי פעם יעשה.
"אתה מסתדר?" שאל ג'יימס בחשש.
"לא ממש." ענה לו אדוארד וניגב איגלי זיעה שניקוו על מצחו.
פניו של ג'יימס עטו הבעה מבינה. היה לו ברור מדוע אדוארד מתקשה. עוד היה לו ברור, שאם אדוארד לא ימהר לנטרל את הפצצה, לסיטואציה יהיה סוף רע ומר.
"זה בסדר, הירגע. אתה מסוגל לעשות את זה. אני סומך עלייך." אמר ג'יימס בטון מרגיע למדי, מנסה להוריד מעט מתחושת הלחץ שאפפה את אדוארד.
"אני מקווה..." אמר אדוארד וחתך את החוט האחרון. הוא קם במהירות על רגליו, תפס את ג'יימס בצווארון חולצתו וגרר אותו מספר מטרים אחורה.
הם עמדו קפואים במקומם שניות אחדות. שניות אלו היו השניות הקריטיות ביותר. עייני אדוארד התכווצו מפחד בזמן שג'יימס עצם את עינייו והפנה את מבטו הצידה. רק לאחר שעברו כמה שניות ולא קרה כלום, הם פלטו אנחת רווחה.
"ידעתי!" קרא ג'יימס קריאת שמחה וטפח על גבו של אדוארד.
"כן..." אמר אדוארד וחייך חיוך מעט מאולץ בפנים מלאות הקלה.
ג'יימס פלט נחירת צחוק.
"מה?" שאל אדוארד שציחקק במבוכה, לא מבין מדוע ג'יימס צוחק וגירד מאחורי ראשו.
"כלום." ענה לו ג'יימס, עוצר את עצמו מהתגלגל מצחוק לנוחח הבעת פניו של אדוארד.
הם עמדו על יד הקתדרלה עוד מספר דקות, מדברים ומשחזרים את תהליך הניטרול של הפצצה עד שלבסוף החליטו שהשטח בטוח מספיק בכדי שיוכלו לעזוב וללכת חזרה לכיוון בית המחסה בו נמצאו רוב שעות היום בזמן בו לא היו בתפקיד. אדוארד וג'יימס השתדלו ללכת כמה שיותר מהר - נשארו להם עוד כעשרה רחובות ללכת עד שיגיעו לביתם והערב כבר כמעט ירד, מביא איתו קור חודר עצמות. בדרכם חזרה, על אף הקור והחשיכה, לא יכלו אדוארד וג'יימס שלא להיות שמחים. זו הייתה הפעם הראשונה בה טיפלו בפצצה תחת תחושת לחץ מסויימת ואפשר היה לומר שהצלחתם הייתה מסחררת.
קול שמחתם הידהד ברחובות הריקים מאדם. הם צחקו, קפצו ואף שרו, אפופים בתחושת שמחה.
בעוד הלכו לאורך הרחוב שמע לפתע ג'יימס קול השתנקות חלש מצידו הימני. הוא נעצר מיד במקום והחל לחפש במבטו אחר מי שיכול היה להשמיע קול זה. אדוארד, שלא שמע את הקול, היה מופתע לראות את ג'יימס עוצר באמצע הדרך וסורק במבטו את המדרכה החשוכה שמימינם.
"מה אתה עושה? אין פה כלום!" " שאל אדוארד בהפתעה וכרח את ידו סביב כתפו של ג'יימס.
"קדימה, תשמח קצת! ניטרלנו פצצה! לא כל אחד מסוגל לעשות דבר שכזה!" הוא אמר וטילטל אותו מעט, מנסה למשוך את תשומת ליבו בכדי שיוכלו להמשיך ללכת.
"רק רגע..." אמר ג'יימס והניף את ידו בהיסח דעת לכיוונו של אדוארד. לאחר כמה שניות הוא כיווץ את עיניו והתמקד נקודה חשוכה בין שני חלונות ראווה של שתי חנויות בגדים.
"מה אתה...?" שאל אדוארד את ג'יימס אך לא הספיק להשלים את המשפט שלו. ג'יימס ניגש אל עבר אותה הנקודה החשוכה במדרכה אליה הביט. הוא הלך עד שרק כמה מטרים הפרידו בינו לבין קיר הלבנים הצר שהפריד בין שני חלונות הראווה. מחוסר ברירה, אדוארד עקב אחרי. ברגע שנעמד לצידו של ג'יימס הוא היה המום. עם גבה שעון על קיר הלבנים הצר ישבה בחורה צעירה, כבת גילם של אדוארד וג'יימס או רק מעט יותר צעירה וניסתה להתעטף כמה שיותר טוב בשמיכת צמר בלויה בזמן שרעדה מקור. שפתיה היו סדוקות מעט, דבר שהעיד שלילה זה אינו הלילה היחיד בה היא נמצאת לבד ברחוב. שערה החלק היה מבולגן ולאורך הלחי השמאלית שלה היה חתך ארוך. כשג'יימס ואדוארד נעמדו מולה היא הרימה באיטיות את מבטה והסתכלה עליהם במבט ששיקף כאב עמוק ובושה.
בלי לחשוב פעמיים הושיט ג'יימס את ידו לכיוון הנערה, אך היא לא זזה ממקומה.
"זה בסדר. אני רק רוצה לעזור לך." אמר ג'יימס בקול רך ומרגיע. הנערה היססה מספר שניות אך לבסוף נענתה להצעתו של ג'יימס ונעזרה בידו בכדי לקום.
לאחר שקמה הרימה הנערה את שמיכת הצמר הבלויה והתעטפה בה פעם נוספת.
"מה קרה לך?" שאל אותה אדוארד שסקר אותה מכף רגל עד ראש וניסה לחייך אליה חיוך מנחם.
"ה-הכל בגלל ה- המלחמה. הב-הבית שלי נהרס, ר-רק אני נ-נשארתי..." היא גימגמה מפני ששיניה נקשו מרוב קור. אדוארד, ששם לב למצבה, הוריד ישר את מעילו והגיש לה אותו.
מבטו של אדוארד היה כה נחוש, שהיה לה ברור שאין טעם לכך שתתווכח.
היא חייכה אל אדוארד חיוך אסיר תודה ולבשה את המעיל במקום שמיכת הצמר הבלויה שלה.
"מה שמך?" שאל אותה ג'יימס.
"שמי הוא אוולין." היא ענתה, משפשפת את ידיה זה בזו בניסיון להתחמם.
"שמי הוא ג'יימס ולבחור שנתן לך את המעיל קוראים אדוארד. בכל אופן, עכשיו את באה איתנו. אין סיכוי שאת נשארת במקום הזה. הבית שלנו נמצא רק עוד כמה רחובות מכאן. את מוזמנת להתארח אצלנו." אמר לה ג'יימס וחייך אליה חיוך רחב.
"אתם בטוחים? אני ממש לא רוצה להטריח אתכם..." היא שאלה בטון שקט, אך היה ברור שהיא תהיה מאושרת אם יסכימו לארח אותה. הכל יותר טוב מלחיות לבד ברחוב הקפוא.
"אנחנו בטוחים." ענה לה ג'יימס וציחקק. עינייה של אוולין נצצו משמחה.
"אין לי מילים בשביל להתחיל לתאר עד כמה אני אסירת תודה לשניכם ברגע זה...."
אמרה אוולין בזמן שהלכו לכיוון ביתם של אדוארד וג'יימס.
"זה בסדר. זו מחובתו של כל אדם לעזור למי שצריך... במיוחד אם זה לנערה שאיבדה את ביתה ומשפחתה..." אמר ג'יימס.
"המממ אוולין?" החל אדוארד לשאול. "אני מודע לכך שזה יהיה מעט חסר טקט מצידי, אך כיצד איבדת את המשפחה שלך?"
"אני בעצמי לא בטוחה... " היא אמרה והשפילה את מבטה לכיוון הכביש עליו הלכו.
"זה היה אחר צהריים אחד. באותו היום אירחתי את המשפחה שלי אצלי. יצאתי לקנות כמה דברים לבית וכיבוד למשפחתי וכשחזרתי... ובכן, לא היה לי לאן לחזור. הבניין כולו היה הרוס מפגיעת פצצה. מאז אני לבד." היא אמרה. לקראת הסוף סיפורה טון קולה רעד מעט. ניתן היה לשמוע שהיא בוכה.
"אני כל כך מצטער...חצי הנחמה היא שמעכשיו את כבר לא לבד." אמר לה ג'יימס ושילב את כף ידו בכף ידה. אוולין משכה באפה ונעמדה במקומה. בעקבותה נעצד ג'יימס ומיד אחריו גם אדוארד.
ברגע שעצר חיבקה אוולין את ג'יימס.
"תודה." היא אמרה. למזלו הרב של ג'יימס הרחוב כולו היה חשוך, אחרת אוולין הייתה רואה עד כמה לחייו האדימו.
רוב הסיכויים שאוולין וג'יימס היו עומדים מחובקים עוד כמה דקות אלמלא נשמע לפתע אזעקה עולה ויורדת שהידהדה בכל מקום.
"קדימה!" צעק אדוארד לכיוון אוולין וג'יימס. שלושתם החלו לרוץ בכל כוחם לכיוון הבית, אך לא היה להם סיכוי להגיע לשם בזמן. הבית היה במרחק של עוד שלושה רחובות מן המקום בו היו.
פיצוצים נשמעו מכל עבר. כמה בתים קטנים קרסו מפגיעת פצצות ושאריות בטון וטיח עפו לכל מקום. צעקות נשמעו מתוך ומחוץ לבתים, אנשים פצועים הופיעו בפתח של חלקם.אנשים רצו בפאניקה למקומות מוגנים ולבתי מחסה. השלושה, אדוארד, ג'יימס ואוולין המשיכו לרוץ עד שלפתע נשמע פיצוץ אדיר לצידם. שניות ספורות לאחר מכן התמוטט אדוארד על ברכיו.
"אדוארד!" שאג ג'יימס ורץ לכיוון אדוארד.
אדוארד שכב חסר הכרה על הכביש. ג'יימס הרים מעט את גופו של אדוארד והרים אותו לסחיבת פצוע.
"בואי אחרי." הוא קרא לכיוון אוולין ופנה שמאלה אל תוך סמטה חשוכה. הוא הניח את אדוארד על המדרכה אשר הייתה רטובה עקב המים שנשפכו מהצינורות שהתפצצו מסביבם ורכן לכיוונו.
"הוא יהיה בסדר?" שאלה אוולין את ג'יימס בדאגה.
ג'יימס הטה מעט את גופו של אדוארד והסתכל על הפציעה שלו. לא מעט רסיסים היו בגבו וכמעט כל גופו דימם מחתכים, חלקם עמוקים למדי.
"אינני בטוח. מה שכן, אני יכול לנסות לרפא אותו." ענה לה ג'יימס.
"לרפא אותו? כיצד אתה יכול לרפא אותו? הדבר היחיד שיכול לרפא אדם פצוע הוא זמן וטיפול מתאים בבית חולים." השתוממה אוולין.
"ובכן, אם הייתי אדם מן המניין וזו הייתה סיטאציה רגילה, לא הייתי מספר לך את האמת. הייתי מסכים איתך ומשנה נושא. אך בהתחשב בעובדה שאני אינני אדם מן המניין וזו אינה סיטואציה רגילה, אני אסביר בעזרת מעשים." אמר ג'יימס והכניס את ידו השמאלית אל תוך כיס מכנסו ושלף מתוכו חפץ קטן עטוף מטפחת משי ורדרדה.
"מה זה?" שאלה אוולין ועינייה התרחבו מסקרנות. היא התכופפה והתיישבה על קיר הסמטה לצידם של ג'יימס ואדוארד הפצוע.
"זה הדבר היחד שיכול לרפא פצעים חוץ מהזמן עצמו." הוא ענה וחייך. ג'יימס החל להסיר בזהירות את מטפחת המשי מין החפץ, שכבה אחר שכבה, וחשף בקבוקון קריסטל מלא בנוזל אדום כדם. בקבוקון קריסטל זה היה יפייפה, מעוטר בחוטי זכוכית דקים בצבע סגול בהיר. ג'יימס לקח את מטפחת המשי, הספיג בה מעט מהנוזל האדום והחל להטפיח איתה בעדינות על חתכיו של אדוארד. כל חתך בו נגעה המטפחת נרפא תוך שניות ספורות. ג'יימס חזר על תהליך זה מספר פעמים עד שהפצע היחיד שנשאר לג'יימס היה חתך כתוצאה מרסיס שג'יימס לא הצליח להוציא. בשנייה שסיים לטפל בו עטף ג'יימס את בקבוקון הקריסטל במטפחת המשי והחזיר אותו חזרה לכיסו.
"וואו... איך עשית את זה? מאיפה השגת את הנוזל הזה?" שאלה אוולין. היא הייתה המומה לחלוטין. ג'יימס חייך והחל לפתוח את פיו בכדי לענות, אך קול אנחה חלש מצידו של אדוארד קטע אותו.
"מה קרה.....?" שאל אדוארד ושיפף את עיניו. הוא התרומם לכדי ישיבה, ורק אז שם לב לידו הפצועה.
"ברצינות ג'יימס, מה קרה לי?" הוא שאל בטון שרימז על פחד.
"היה פיצוץ, אתה נפצעת. סחבתי אותך לפה, לסמטה הזאת, וטיפלתי בך עד שהתעוררת.
"וזו הפגיעה היחידה שיש לי? גם אם טיפלתי בי, לא יכול להיות שזה הפצע היחיד שנשאר לי." שאל ג'יימס בחשדנות והביט על ג'יימס.
"גם אני אשמח לדעת איך זה יכול להיות." אמרה אוולין ופנתה להביט גם כן על ג'יימס.
"אהמ...." גימגם ג'יימס. הוא הרגיש שהם תוקפים אותו ושלא היה כל סיכוי שיוכל להתחמק. מה כבר הוא יכול לומר להם מלבד האמת? הוא ואדוארד מכירים כבר שלוש שנים, הגיע הזמן שידע מי היה החבר הכי טוב שלו בזמן הזה.
"ובכן...?" אמר אדוארד ושידל את ג'יימס להוציא את אשר על ליבו.
"ובכן, אני אינני בן- אדם רגיל. אני בכלל לא בטוח אם אני בן-אדם..." החל להסביר וכיחכח בגרונו.
"למה אתה מתכוון?" שאל אדוארד וכיווץ את מצחו.
"אני מתכוון לזה שאני מיוחד. זה סיפור ארוך, אבל בשורה התחתונה יש לי מעיין... כוחות." אמר ג'יימס בנשימה אחת ונשף בהקלה.
"כוחות?" שאלה ג'יימס נפקחו לרווחה.
פעם נוספת נשמעה אזעקה. פיצוצים החלו להישמע, פיצוצים שהיו קרובים אליהם בצורה מפחידה. פעם נוספת נשמעו צרחות.
"אין לי זמן להסביר." אמר ג'יימס וקם במהירות על רגליו. הוא שלח את ידיו, עזר לאדוארד ואוולין לקום במהירות והם רצו אל מחוץ לסמטה.
כמויות ההרס היו בלתי ניתנות לעיכול. השלושה רצו בכל כוחם לאורך הרחוב. הבעיה הייתה שעם פציעתו ועם איבוד הכרתו כמה דקות קודם לכן אדוארד היה איטי יותר ופיגר מאחוריהם.
"קדימה אדוארד! רוץ!" צעק ג'יימס לכיוון אדוארד, אך לא היה טעם לצעקותיו. אדוארד רץ בכל כוחו אך כוחו לא היה רב. זרועו הבריאה החזיקה בזרועו המדממת בכדי לתמוך בה מעט. הפאניקה שדעכה למספר דקות שבה והציפה את הרחובות. המהומה הייתה גדולה. פצצות נפלו בכל מקום, מה שגרם לגלי הדף הרסניים. חלונות ראווה של חנויות התנפצו, רסיסים עפו מכל מקום. חיילים, מתנדבים, אנשים וילדים נפלו פצועים ואף מתים במקומות רבים, אם ליד ביתם או באמצע הרחוב בו רצו לכיוון מקום המסתור שלהם. לפתע שמע ג'יימס קול שריקה חזק. הוא הרים את מבטו לכיוון השמים. הוא עצם בחוזקה את עיניו ופרס את ידיו לצדדים. נשמע קול חלש, כמעט כמו פקק שעם הנשלף מתוך בקבוק יין. ג'יימס פקח את עיניו והביט מסביבו. הזמן מסביבו קפא. רגלה הימנית של אוולין עמדה באוויר וידיה היו מכווצות לצד גופה עקב הריצה. אדוארד היה במצב דומה מאוד לשלה רק שמבטו היה מופנה כלפי ג'יימס וידו הייתה מושטת לעברו. לא היה צורך במילים מצידו של אדוארד, המבט בעיניו אמר הכל. היה ברור שהוא הבחין בפצצה ושעמד לומר משהו בדיוק כשג'יימס הקפיא את הזמן. אף על פי שלא רצה להכיר בכך, היה לג'יימס ברור שהסיכוי שיצאו בחיים מהמצב הזה הוא קלוש. דמעות החלו להציף את עיניו.
הוא הצטער שלא סיפר לאדוארד אודות כוחותיו קודם לכן, הוא הצטער שלא אמר לו עד כמה הוא מעריך אותו בתור אדם ובעיקר, בתור חבר. עוד הוא הצטער, שלא אמר לאוולין שאף על פי שהכירו לא מזמן, היא די מצאה חן בעיניו.
הוא לא יכול היה להחזיק מעמד עוד זמן רב. מלבד הדמעות החלו פניו של אדוארד להתמלא בזיעה עקב המאמץ. הוא הביט בחבריו קפואים פעם אחרונה ושמט את ידיו.
הזמן חזר למצבו הרגיל, אך בכל זאת נראה היה כאילו זז לאט יותר.
ג'יימס הרגיש את גופו נתפס ונמשך בחוזקה לכיוון האספלט הקשיח.
אדוארד תפס אותו. ג'יימס עצם את עיניו, מחכה לסוף.
זה היה רגע קצר, אך הרגיש כאילו נמשך נצח.
הפצצה, שנפלה לאט, אך בכל זאת במהירות עצומה.
מבטו הקפוא של אדוארד עלה בפעם אחרונה בעיני רוחו של ג'יימס.
נשמעה צעקה מכיוונה של אוולין.
קול נפץ חזק, גל הדף הציף אותם.
ואז הכל נעשה שחור.
________________________________________________________________________________ _____________
מקווה שאהבתם D: אני אשמח לתגובות
ציטוט ההודעה
