בהר
פרשת בהר
פרשתנו פותחת במצוות שביתת הארץ בשנת השמיטה. ושואלים חז"ל מה עניין שמיטה אצל הר סיני שהלא כל המצוות נאמרו כבר בהר סיני. אלא מה שמיטה נאמרו כלולותיה ופרטותיה מסיני אף כולן נאמרו בכללות ובדקדוק מסיני, אם כן מדוע בחרה התורה את מצוות השמיטה בכדי לשמש סמל ודוגמא לשאר המצוות. ומצוות השמיטה היא בכדי להשריש בעם ישראל שאפילו שהעולם הוא שפל נתון הוא תמיד תחת השגחתו של הקב"ה ושלא יעלה על הדעת שאין מכבודו של הקב"ה שהתעסק בעולם החומרי ומכאן למדנו כשם שבחר הקב"ה בהר סיני שהוא פעוט מכל ההרים ובכל זאת השכין עליו את השכינה ונתן עליו את תורתו, כך הוא משגיח על השדה שישבות בשנת השמיטה בכדי להרבות בו את הברכה לשנה הבאה וזהו שורש האמונה לדעת שהקב"ה משגיח על כל דבר בעולם הזה ולהשריש בתוך הלבבות את ההכרה שהעולם השפל נתון תדיר תחת השגחתו של הקב"ה וממנו שרויה הברכה.
וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר וגו':
כתב רש"י אלא מה שמיטה נאמרה בהר סיני אף כל המצוות נאמרו בסיני ועדיין צריך לשאול מדוע דווקא דיבר במצוות השמיטה. ואפשר לתרץ שבא הכתוב ללמדנו כשם שהר סיני לא היה בו קדושה כלל ועל ידי שהשרה הקב"ה שכינתו עליו ונתן לנו את תורתו על הר סיני כך נתקדש הר סיני. כך הוא לגבי ארץ ישראל שלא הייתה בה קדושה אלא רק לאחר שישראל נכנסו לתוכה וקיימו בה את מצוות השמיטה. ואם יחשוש האדם שיבוא לידי הפסד בעת השמיטה בכך שלא יזרע שדהו שנה שלמה אומרת לנו התורה לא לדאוג כדכתיב (ויקרא כה ו) והייתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך וגו', פירוש: אף על פי שלא תעבוד תהיה הברכה מספקת לך ולביתך גם לשנה הבאה כדכתיב: וצוויתי את ברכתי לכם.
שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה:
הזכיר הכתוב כרמך שהוא כנגד חטא עץ הדעת שהיה מענבים כדכתיב בגמרא (ברכות מ) "אילן שאכל ממנו אדם הראשון גפן היה" וכן אמרו במדרש רבא "יין סחטה לו ושתה" ולכן הוזכר בשמיטה עבודת הכרם בכדי לתקן את חטא אדם הראשון. ותיקון נוסף הוא לאדמה שנתקללה כדכתיב (בראשית ד יב) כי תעבוד את האדמה לא תוסף תת כוחה לך, ועתה על ידי קיום מצוות השמיטה יזכה האדם לאסוף תבואה מיוחדת, ובכדי שלא יחשוש שמא יגנבו לו מהתבואה כתב הפסוק ואספת דהיינו ללא חשש לנזק או לגנבה.
והעברת שופר תרועה בחודש השביעי וכו' תעבירו שופר בכל וגו':
ידוע שעם ישראל נוהגים לתקוע בשופר בימי התשובה כדי לעורר את העם לתשובה ויש רמז נאה בתיבות והעברת שופר תרועה בחודש השביעי ראשי תיבות תשובה. וכן רמז בירמיה בפסוק (ד ה) "הגידו ביהודה ובירושלים השמיעו ואמרו תקעו שופר בארץ" גם כאן ראשי תיבות תשובה. אם כן ראינו שתרועת השופר מסוגלת מאוד לעורר את ליבו של האדם לחזור בתשובה. ועוד כתיב בזוהר אמר ר' שמעון מדוע נאמר שופר תרועה שהיה לו לומר סתם שופר, שהרי לא רק מריעים בו אלא גם תוקעים בו. אלא כך שנינו ששופר משבר את השלשלאות של העול על העבדים. מכאן שיש בכוחו של השופר לעורר את האדם לתשובה ועל ידי כך יצא משעבוד היצר לחירות. וראיתי להוסיף רמז נוסף שהלא ידענו שחודש השביעי הוא חודש תשרי, ורמוז בתיבות "והעברת שופר תרועה בחודש השביעי" סופי תיבות התשרי. וכתב בעל הטורים תעבירו שופר בכל ראשי תיבות שבת לומר לנו דווקא תקיעת היובל לשחרור העבדים שהוא בבית דין דוחה את השבת, וידוע בזמן שבית המקדש היה קיים היו תוקעים ביום כיפור גם אם חל בשבת. כדכתיב שופר תרועה בחודש ראשי תיבות שבת.
וכי תמכרו ממכר לעמיתך וכו' אל תונו איש את אחיו:
מודעות Google
דרשו חז"ל על התיבה תואר עמיתיך אלו הם עמלי תורה וראוי להבין מדוע סיים הכתוב באומרו אל תונו איש את אחיו, ולא אמר אל תונו איש את עמיתו, אלא באה התורה לגלות שדרכי בני אדם לרמות את חבריהם על ידי שבאים בהתחלה בלשון חלקה ואומרים "אחי" אין לך מה לדאוג ממני וכדומה, בכדי שלא יכיר שבא להפילו בפח, כפי שאמר יעקב הצילני נא מיד אחי, נתכוון יעקב לומר תציל אותי מאדם האומר לי אחי. וזה באומרו אל תונו איש את אחיו דהיינו שאל תאמר לו שאתה אחיו ותגרום לו הפסדים. ולזה באה התורה להזהיר שאין לצער את עמיתיך.
מסופר על ר' שמעון גמליאל שביקש מעבדו טבי לקנות לו דבר אכילה טוב והלך עבדו וקנה לו לשון של בהמה, ופעם שנייה ביקש ממנו שיביא לו דבר רע לאכילה ושוב קנה לו לשון, שאלו רבו מה זה כשאמרתי לך דבר טוב קנית לשון, וכשאמרתי דבר רע גם קנית לי לשון, ענה לו עבדו הלשון כולל טוב ורע, אם משתמשים בו לטוב אין טוב ממנו, ואם משתמשים בו לרע אין רע ממנו.
ונתנה הארץ פריה ואכלתם לשובע וגו':
ידוע שהברכה היא גדולה לאדם כאשר אוכל כדי שובעו ולא אוכל למילוי תאוותו. ועוד כאשר האדם מברך כמות האוכל שנכנסת לגופו אפילו שהיא קטנה מתברכת וגורמת לו לשובע. וכך יהיה בשנת השמיטה שהברכה תהיה כפולה גם מצד הכמות וגם מצד האכילה. אבל אדם שאוכל בתאווה ובלא ברכה, אינו מאמין באמונה שלמה כי תשרה הברכה, ועל כן הברכה לא שורה אצלו. כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעה פד הטו) "רוב החולאים הבאים לאדם הם מריבוי אכילה וממילוי תאוותיו". ובאה כאן התורה ללמדנו ואכלתם לשובע למרות שהארץ תיתן פריה בשפע רב, תאכלו את הפירות רק לשובע, וכך תהיו בריאים ושלמים.
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית:
דהיינו הברכה תושפע על פי גודל הביטחון בקב"ה, אם כן מדוע עולה השאלה מה נאכל בשנה השביעית, והרי מבטיח הקב"ה שהרי התבואה של השנה השישית תספיק לשלוש שנים, וכבר בשנה השישית רואה האדם שיש באוצרו כמות תבואה מספקת גם לשנים הבאות, אלא סמך פסוק זה לעיל לומר לנו אל תדאגו ותאמרו שאולי הפירות הטובים הם בגלל החרישה ועבודת הקרקע ואם לא נעבוד בשנה הבאה יכול מאוד להיות שהפירות לא יישארו יפים, ואילו הברכה בשנה השביעית לא תהיה מצויה כמו בשנה הקודמת, לכך אמר הקב"ה וצוויתי את ברכתי לכם, שהריבוי והשפע של הפירות הם כתוצאה של הברכה ולא מחמת עבודתכם. ומכיוון שטבע האדם לחיות על פי דרך הטבע, יכול להיתקל בבעיה של ריקבון טבעי של התבואה או להיתקל בחוסר בשנה השביעית, לכן חוסך הוא כבר מהשנה השישית ויוכל לקיים את השנה השביעית בברכה ולמרות שכוונתו היא טובה מכל מקום אין זו הדרך לקיים את המצווה, ועל כן הקדים הפסוק בשאלה אם תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הלא ברכתי מצוות לכם מהשנה השישית וזו היא מעלת הביטחון והאמונה בקב"ה.
כי גרים ותושבים אתם עימדי וגו':
אמר הקב"ה קיים תמיד יחס של גרים ותושבים אם אתם רואים עצמכם כגרים בעולם שכל קיומכם בעולם אינו אלא לפי שעה, אזי הנני תושב בקרבכם ושכינתי שרויה תמיד בתוככם, אך אם אתם רואים עצמכם כתושבים קבועים בעולם, אזי הנני כגר בתוככם. נתכוון לומר לנו שגר מקומו בשמיים כך ישראל שנשמותיהם הם חלק ממעלה צריכים להרגיש בארץ כגרים ולא להשקיע עצמם בהבלי העולם ואז יהיה הקב"ה כתושב כדכתיב מלא כל הארץ כבודו ועל ידי שהוא תושב תשרה ברכתו בעולם. כפי שאמר דוד המלך (תהילים קיט יט) "גר אנוכי בארץ אל תסתר ממני מצוותיך". שעל ידי הזכות לקיים מצוות נזכה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא.
וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו:
כתיב (במשלי יט) "מלווה ה' חונן דל" אמר ר' יצחק: מלמדת אותנו התורה דרך ארץ שיהיה האדם עושה מצווה יעשה אותה בלב שמח ובמיוחד מצוות הצדקה. אמר ר' יהושע: לעולם אל תהיה מצוות עני קלה בעיניך שהפסדה עשרים וארבע קללות, ושכרה עשרים וארבע ברכות, על הקללות כתיב בתהילים: ק"ט, הפקד עליו רשע וגו' וילבש קללה וגו', וכל עניין הפסוק הוא כיוון שלא זכה לעשות חסד על כן מוזכרים שם עשרים וארבע קללות. ואילו שכר הברכות כתיב (ישעיה נח) הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית וגו' ומבשרך לא תתעלם וגו', בפסוק זה כתיב עשרים וארבע מעשי חסד. אם כן למדנו אדם שמפרנס את העני הוא בגדר שמלווה לקב"ה כדכתיב (משלי יט) וגמולו ישלם לו שאם אתה חוטף את מצוות הצדקה נחשב הדבר בגדר של הלוואה לקב"ה.
כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו:
מצווה היא לעבוד בכל מיני עבודות בבית המקדש, ומחוץ לבית המקדש המעשים הקרויים עבודה הם התפילה והמצוות שיהיה כעבד המחזר אחר אדונו, וישראל קראם עבדים שיעבדו בתפילה ובמצווה את ה' שהציל אותם ממיתה ומרעות. ועל זה כתיב כי לי בני ישראל עבדים וגו' ומה הטעם שהם עבדים שנאמר אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ובעשרת הדברות נאמר אנכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך וגו' שעבודתנו להקב"ה היא הודאה על כך שהציל אותנו. לכן נקראים אנו בשני שמות שבתחילת הפסוק קורא אותנו בנים בהמשכו קורא אותנו עבדים, והכוונה היא שכאשר לומדים תורה על דרך הפשט ומקיים את המצוות כפשוטם נקרא עבד שאין לו רשות לחפש ברזי ביתו של המלך. אך כאשר עולה במדרגתו ולומד את סודות התורה ועושה את המצוות בכוונה עמוקה נקרא בן שיש לו רשות לחפש ברזי ביתו של המלך. ולמרות כן אל יוציא עצמו מכלל עבד ויעבוד את ה' מתוך כבוד. וסוד שתי דרגות אלו הם כלל אחד שעליהם נאמר אשר בך אתפאר.
פינת הלשון: "מדבר שקר תרחק" המערב בתוך לשון הרע גם דברי שקר אפילו כל שהם עובר על מצווה זו וחטאו חמור הרבה יותר מסתם מדבר לשון הרע משום שהוא גם מוציא שם רע.
מסופר על רבנו האלשיך הקדוש שאמר פעם בדרשה כי האדם השם מבטחו ב-ה' ישיג כל מבוקשו, ושמע זאת יהודי אחד שהיה בקהל והאמין באמונה שלמה לדברי הרב, וכבר למחרת החליט לשבת בביתו ולהתענג בתורה ולא לצאת לעבודה, וכעבור ימים רגזה עליו אשתו באמרה מדוע אינך יוצא לעבודה. ובאחד הימים נכנסו גנבים לאורווה וגנבו לו את החמור וברחו ועל החמור הזה נשאו משא כבד של כסף וזהב שגנבו ממקום אחר ועוד לפני החלוקה בניהם נתנו הגנבים עיניהם ברכוש וכל אחד רצה לקחת לעצמו את כל הגניבה אחד מהגנבים חשב איך להרוג את חברו וכאשר הגיעו למקום מסתור ביקש מחברו שילך ויקנה אוכל מהעיר וכאשר הוא הלך הכין אותו גנב חפירה גדולה וכיסה אותה בכיסוי ואמר כאשר יבוא חברי ייפול לתוך הבור ומיד אני יכסה אותו ויזכה ברכוש, ואילו השני שהלך לקנות אוכל חשב בדרך לשים רעל במאכל ולהרעיל את חברו וכאשר הגיע בחזרה עם האוכל מיד נפל לבור וכיסה אותו חברו בעודו בחיים וישב בנחת לאכול את האוכל אך כיוון שלא ידע שהאוכל מורעל אכל אותו בשמחה ובמחשבה שעכשיו הוא עשיר ולאחר מספר דקות התחיל הרעל לפעול בגופו ומייד הוא מת מכיוון שעמד החמור זמן מה בלא רועה הלך והגיע בחזרה לביתו של היהודי וכאשר ראתה אותו אשתו של היהודי המאמין אמרה לו הנה הגיע החמור די לך להתבטל קום ועסוק במלאכתך והורידו שניהם את השק מעל גב החמור וראו עושר גדול שזימן להם הקב"ה.
למדנו מכאן את גודל הביטחון והאמונה שבזכותם קיבל מה' את כל חפצו ויכול לשבת ולעסוק בתורה .
קרדיט לאתר פשרת השבוע
חשבתי שזה יהיה מגניב אם נעלה כול שבוע את הפרשה מהסבר עלייה ועוד מידע .
ציטוט ההודעה
