"הי", היא אמרה לו, והוא חייך. "חיכית הרבה זמן?" הוא שאל, "לא, באמת לא". היא ענתה. כמה שניות של מבוכה עברו, עד שהם מצאו נושא קליל לפטפט עליו ופסעו נינוחים לעבר דוכן המיצים הסחוטים שניצב מעבר לפינה, שם בין הפלאפל לפיצריה.
"מה תרצו?" שאלה המוכרת. היא הזמינה תפוזים, הוא לקח תפוגזר, היא הציעה לו שוקולד בזמן שהם חיכו למיץ. הוא הרים את היד עם השטר הירקרק והרים אליה מבט שואל. היא נענעה בראשה בחדות, והוציאה עשרה שקלים מארנקה בתנועת יד קפדנית. המוכרת הושיטה שתי כוסות, אחת בשבילו, עם תפוגזר, אחת בשבילה, עם מיצגזר. היא שילמה ולקחה את הכוס בלי לומר מילה. הוא הרים גבה, ושילם על כוסו שלו.
השוקולד המשיך למלא בחריצות את נושא השיחה הפשוט והלבבי בעודם ממשיכים לעבר גינה שכוחת אל בינות לכבישים הסואנים במרכז העיר. פסל של סוס ניצב לו אי שם, ממלא בהדר נוכחותו את כל המקום, ומאחוריו דשא פשוט, קצת ירוק, קצת יבש. הם מצאו מקום סימפטי על קו התפר שבין המדרכה לדשא, וישבו להכין את השיעור שלה. כמה דקות עברו, והוא הרגיש שמיצה את הנושא. היא התכוננה לשיעור הזה די והותר, כך הרגיש, ועשתה את שיעורי הבית כמו שצריך. לא באמת היה לו יותר מדי דברים לחדש ולעזור לה, והוא פחד להגיע למצב שבו אין להם משהו מוגדר לעשות.
הוא הציץ בשעון, ונבהל. 18:15 . יש להם עוד יותר משעה לשרוף עד לזמן שבו יצטרכו ללכת. מה עושים, מה עושים?!
למזלו, היא הביאה איתה עיתון. בעודם יושבים, הוא הזרים בקלילות את התעסוקה מכיוון השיעור המוכן (עד כמה ששיעור יכול להיות מוכן, אם בכלל) לכיוון הסודוקו. לתדהמתו, היא חשפה שיניים. "זה הסודוקו שלי!" היא כמעט צעקה, מראה בבירור בעלות על חתיכת נייר לא חשובה. (באמת? הוא תהה לעצמו. מעניין עד כמה הסודוקו הזה באמת שלה...). הוא ניסה להתמקח, להסביר, לפייס, אפילו לחטוף את העיתון מתחת לאפה. כלום לא עזר. היא פשוט לא היתה מוכנה לוותר על פיסת הלוגיקה שלה, על חטיף-המוח שהיה בבעלותה הבלעדית. הוא למד לשים לב לזה, באימיילים הקצרים שעברו ביניהם כמו בפינג-פונג. לוגיקה היתה חשובה לה, לוגיקה – ולצאת תמיד צודקת. באנחה משועשעת, הוא ויתר על הסודוקו. (לא נורא, הוא חשב לעצמו. בטוח יש עוד דברים שאפשר לעשות עם עיתון). ברגע שהא עזב את הסודוקו, היא נרגעה, ואפילו אפשרה לו לגעת בעיתון. היא פרסה את עמוד החידות לרוחב המדרכה, והם ישבו שניהם לפתור שבלול חידות. לרגע, הכל היה נחמד וחביב וזורם, הוא איכשהו שכח מי נמצא לידו, והתרכז רק בהגדרות הפשוטות שמולו. "עיר באוסטריה", "שמו של מלחין רוסי ידוע", "מעונות השנה", ההגדרות שיחקו איתו, והוא שמח לשחק איתן. הוא הרגיש טוב, שולט בסיטואציה. הם פתרו הגדרה אחר הגדרה, במהירות שלא היתה מביישת אצן אולימפי. אחרי הכל, הוא היה מחונן עם תעודות, היא השלימה תואר תוך כדי לימודי תיכון. שניהם הכירו די והותר עובדות טריויה וידע כללי, כך שהשבלול הזה לא באמת היה פייט לכישורים שלהם. הוא הרגיש טוב, דברים זרמו, והשעה כבר היתה 18:35. (רק עוד קצת, הוא חשב לעצמו, אתה מסתדר יפה!)
עד שנקודת השבירה הגיעה.
באלגנטיות, היא פתחה את הדף ההפוך בעיתון, הדף עם התשובות.
(מה היא עושה?! הוא תהה לעצמו, עדיין מנסה להאמין שהמעשה נעשה בתום-לב)
"מה את עושה?" הוא שאל אותה.
"תראה, מה שידענו, פתרנו. אבל 'סרט שבו השתתפה סיבול רייגן' – אני אפילו לא יודעת מי זו סיבול רייגן. אתה יודע?"
הוא נאלץ להודות שלא, הוא לא ידע.
"אז מה הבעיה לחפש בתשובות?"
"כי זו רמאות!" הוא ענה, מנסה להעביר לה תפיסת עולם בשלוש מילים.
"למה רמאות? איפה כתוב שאסור להסתכל בתשובות?"

עשר דקות אחר כך, הוא הודה – מובס – שאכן זה בסדר להסתכל בתשובות לשאלת השבלול. התשובות נכתבו כדי שיסתכלו בהן, ואת האתגר האישי הם עברו עד כמה שיכלו, ודוגרי – הוא לא באמת רצה להתווכח איתה. אם זה עושה לה טוב לנצח בויכוחים – תפאדל. לא באמת אכפת לו להפסיד בויכוח, זה לא שמשהו אצלו בפנים ישתנה. היו להם שני סוגי ויכוחים, עד עכשיו.
הויכוח שבו היא היתה מנצחת אותו בצורה לוגית,
והויכוח שבו היא היתה מנצחת אותו במלחמת התשה, כי נמאס היה לו להתווכח, וכל ניצחון היה מאיר את פניה בצורה כל כך יפה, כל כך שובת-לב, שהוא פשוט שמח להעניק לה את המתנות הקטנות האלו, את הנצחונות בויכוחים שהיו כל כך בלתי חשובים, לדידו. הרי מה הוא יכול היה לעשות עם ניצחון בויכוח, לתלות אותו כתעודה על הקיר?
אז הוא נתן לה להתסכל בתשובות, ושחרר בדיחה או שתים, וראה את העיניים שלה בורקות וצוחקות.
השעה היתה 19:20 , והוא נשף בהקלה. הגיע הזמן לזוז מכאן.

ומאוחר יותר, כמה שעות מאוחר יותר, הוא ראה אותה צוחקת ונהנית עם אנשים אחרים, אבל בפעם הראשונה בחייו, זה לא היה אכפת לו.
בניגוד לקודמות, היא לא היתה ציפור ביישנית. היא היתה עיט, או ינשוף, ציפור? כן, אבל ציפור טרף. מישהי שיכולה לדאוג לעצמה.
ובפעם הראשונה בחיים שלו, הוא לא דרש אותה לגמרי לעצמו. הוא פשוט ידע שזה לא יעבוד ככה. היא הרבה יותר מדי עצמאית כדי להתמסר למישהו אחד, ואליו בלבד.
וטוב היה לו עם המצב כמו שהוא.
אז הוא שילח אותה לפסטיבל, יחד עם עוד מישהו – בחור טוב, די נחמד, מכר טוב שלו, שנראה היה שנהנה לצחוק איתה ביחד.
מה אכפת לו, הוא ממילא היה צריך ללכת.

שהרי, היא הגיעה. והיא הגיעה במיוחד בשבילו.

והוא כל כך רצה לנשק אותה, ולחבק אותה, וללחוש לה "התגעגעתי". אבל היא כבר היתה קרה ומרוחקת, זה רק הוא שלא הבין.
היא נתנה לו שעתיים. שעתיים של חסד, שבהן הוא עשה כל שביכולתו לשכנע אותה להישאר, לבלות את הלילה איתו.
הוא היה צריך לדעת מראש שאין לו כל סיכוי. הוא כבר ידע מראש שזה רק יפגע בו ובה, הניסיון הזה להתקרב תוך כדי שהם עדיין מרוחקים. לחבר את הקשר הביולוגי ביניהם, כשהקשר הנפשי כבר מזמן מת. אבל זה היה חסר לו, והוא כל כך רצה את זה, כל כך רצה אותה, נואשות. הוא חלם על הפגישה הזו בימים ובלילות, שבועות לפני-כן הוא דמיין איך זה יהיה, איפה בדיוק הוא ינשק אותה, מה ילחש לה בחיבוק הצמוד, איך היא תתמסר אליו, רק אליו, כמו אז, כמו פעם...
"זה לא יקרה, לא הפעם", היא לחשה לו, והוא הרגיש איך הלב שלו נקרע מחזהו, ונשאר שם, על מדרכת המרצפות המלוכלכת, שותת דם ומתמלא בעפר שהיה מפוזר שם בכל מקום.
"OK", הוא אמר.
לפני שהיא תבחין, לפני שעוד משהו יכאב, לפני שהוא לא יוכל לסבול את המקום הזה, ואת האישה הזו, ואת כל הסיטואציה, ואת עצמו, שאמר לו שוב ושוב ושוב שזה בכלל לא יהיה רעיון טוב, הוא הרים בזריזות את התיק שלו, והגיש לה את שלה.
"בואי נלך", הוא לחש, וחייך, מכסה על עצמו מסכה, כרגיל. כרגיל לזמן האחרון, לא כרגיל לאדם. פעם היא היתה האדם היחיד שלא היה שם מסכה בפניו. לא היה צורך. היא בטחה בו, והוא בטח בה. אהבה פשוטה היתה שם פעם. עכשיו – סתם כאב.
בדרכם לתחנה האוטובוס שייקח אותה לביתה, כמה סדקים נבעו במסכה שלו. לא הרבה, אבל מספיק שהיא תשים לב שמשהו עובר. היא ניסתה לברר מה, אבל לא היה צורך, לפחות – לא מבחינתו. זה היה גלוי וברור על פני השטח, ואדם עם מספיק אינטלגנציה היה מבחין בזה בקלות.
קשה היה לו, מאז ומעולם, לקבל "לא".

היא לא הבינה. או אולי, לא שמה לב, לא רצתה להבין. היא לא רצתה לפגוע בו. גם הוא לא רצה לפגוע בה, בהתחלה. היא עשתה זאת בלי-משים. הוא – עד היום אני לא בטוח מה היה המניע שלו להמשיך ולפגוע בה אחרי שזה נגמר.

הלוואי והייתי יכול לגמור את הסיפור בכך שאומר שאת שארית הלילה הוא בילה לבד, מתבוסס בזבל של הנפש שלו. ובבוקר, מדוכא וחולני, הוא היה לוקח שאיפה מהירה מהסוף, ומישהו, אולי ההיא הראשונה, אולי ההיא השניה, אולי מישהו אחר לגמרי, היה מוצא אותו, ומתקשר למד"א, ולמשפחה, למרות שהכל כבר היה מאוחר מדי,
אבל לצערי, ולצערו, הוא לא יכול היה לעשות את זה. אנשים עדיין נזקקו לו בעולמנו הזעיר, והוא לא יכל להיעלם, בלתי-אפשרי היה עבורו לאכזב אותם, קשה ככל שהיה לו להמשיך את מסע החיים המייגע שלא הוביל אותו לשום-מקום.
אז הוא נשאר.
הוא עדיין מתהלך בקרבנו, איזשהו מת-חי, זומבי שאיבד את הרצון לחיות, ונשאר כאן רק מכוח החובה.
יש מישהו כזה, נמצא איתנו, חי את חייו בינות לצללים של חיינו, עוזר ותומך באנשים אחרים בשניותיהם הקשות, בלי אף אחד שבאמת מבין אותו ויכול לתמוך בו בשנותיו המפחידות.
הייתי אומר "תעשו משהו! תסתכלו מסביב! תנסו לעזור לו!", אבל הוא מומחה בצללים. לצערו, הוא לובש מסכות למחייתו. כשהוא צריך להסתיר את הכאב שבליבו, תוכלו להתסכל אל תוך עיניו הצוחקות ולא לדעת כלום. כזה הוא, אדם כואב שלא יכול לצאת מהכאב שלו בעצמו, וגאוותן מכדי לתת לאחרים להיכנס לתוך חייו ולעזור לו מבחוץ.
מה עושים עם אנשים כאלו?
גם אני לא יודע.