ספר שובה ישראל התשובה

[NBemet]

בס"ד
כל הנביאים כלן צוו על
התשובה, ואין ישראל נגאלין
אלא בתשובה. וכבר הבטיחה
תורה שסוף ישראל לעשות
תשובה בסוף גלותן ומיד הן
נגאלין, שנאמר "והיה
כי יבאו עליך כל הדברים וגו'
ושבת עד ה' אלקיך ושב ה'
אלקיך" וגו'.

פרק א' - אין להתיאש מהתשובה
א. השב בתשובה אהוב ונחמד
כתב הרמב''ם (פרק ז' מ''הלכות תשובה'' הלכה ד): ''ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העוונות והחטאות שעשה. אין הדבר כן, אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם. ולא עוד אלא ששכרו הרבה, שהרי טעם טעם החטא ופרש ממנו וכבש יצרו. אמרו חכמים: 'מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד בו' - כלומר: מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם, מפני שהם כובשים יצרם יותר מהם'', עד כאן לשונו.
הרי שאין מדת הקב''ה כמדת בשר ודם. מדרך בני אדם, כשאחד חוטא לחברו ופושע נגדו, אף-על-פי שאחר כך מבקש ממנו מחילה, מכל מקום לא חוזרת האהבה ביניהם כמקודם ובהכרח שנשארת עדין הקפדה בלב, אולם גבי הקב''ה אינו כן אלא: ''אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם'', וזה ממדת טובו ורחמנותו יתברך.
ועוד שם ברמב''ם: ''גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך', ונאמר: 'ולא שבתם עדי נאם ה'', ונאמר: 'אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב', כלומר: אם תחזור בתשובה בי תדבק. התשובה מקרבת את הרחוקים: אמש היה זה שנואי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד וכו'. כמה מעולה מעלת התשובה: אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל שנאמר: 'עונתיכם היו מבדלים בינכם לבין אלקיכם', צועק ואינו נענה, עושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנאמר: 'מי בקש זאת מידכם רמס חצרי', והיום הוא מדובק בשכינה שנאמר: 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום'. צועק ונענה מיד שנאמר: 'והיה טרם יקראו ואני אענה', ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ושמחה שנאמר: 'כי כבר רצה האלקים את מעשיך'. ולא עוד אלא שמתאוים להם שנאמר: 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמניות' ''.
ומסביר בספר ''אור יחזקאל'' את דברי הרמב''ם האלו, וזה לשונו: וכתב הרמב''ם (פרק ז' מ''הלכות תשובה'' הלכה ו): ''גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה שנאמר: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' וכו', כלומר אם תחזור בתשובה בי תדבק'' - כך היא מעלת התשובה שעל-ידה מגיעים לדבקות ממש בה' יתברך, ומעלה זו מיוחדת היא בתשובה למעלה משאר מצוות. שעל-ידי המצוות מתעלים ומגיעים לאיזה מדרגה. מה שאין כן בתשובה מתעלים ומתרוממים עד לדבקות ממש, וכלשון הרבנו יונה: ''ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול''.
והוסיף הרמב''ם: ''התשובה מקרבת את הרחוקים. אמש היה זה שנואי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה [אגב יש לנו לראות מלשון הרמב''ם מהות החטא שאינה מרחקת את האדם גרידא אלא על-ידה נעשה שנואי לפני המקום, משוקץ, מרוחק ותועבה], והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד'' - זו כוחה של תשובה שאין בשאר המצוות, כי התשובה מהפכת את מצב האדם ממש, משנואי ותועבה לאהוב וידיד. ולא די בכח התשובה שמבטלת מן האדם את מצב השנואי והתועבה שהיה קודם התשובה אלא מביאתהו לידי המדרגות העליונות ממש של אהוב ונחמד לפני המקום. וכח מעלה זו הוא רק בתשובה ולא בשאר מצוות שאין בכח סגלתם עד כדי כך. וכל שכן שתשובה זו מצותו של הקב''ה, כמובא במדרש: שאלו לחכמה מה משפט החוטא, אמרה: ימות; שאלו לנבואה מה משפט החוטא, אמרה: רשע תמית רעה. שאלו לתורה, אמרה: יביא קרבן. שאלו להקב''ה, אמר: יעשה תשובה. הרי שתשובה - מצותה מיַחדת חתירה מתחת כסא כבודו של ה' יתברך בנגוד לדעת החכמה והנבואה. ולכן סגולתה וכוחה הוא לאין שעור.
וכן כתב רבנו יונה שעל-ידי התשובה זוכה לאהבה: ''ומל ה' את לבבך לאהבה את ה' אלקיך''. והרי אהבת ה' היא המדרגה העליונה ולמעלה זו כתב הרבנו יונה שזוכים על-ידי התשובה. וכל זה הוא אף בשאר ימות השנה וכל שכן ביום הכפורים שהוא יום התשובה.
והוסיף הרמב''ם (שם בהלכה ז) כמה מעלה מעלת התשובה: ''מעלת התשובה'', והוא כמו שכתבנו שהתשובה היא מעלה מיוחדת שאין בשאר מצוות, ''אמש היה זה מובדל מה' אלקי ישראל, צועק ואינו נענה שנאמר: 'כי תרבו תפילה איני שמע' ועושה מצוות וטורפין לו בפניו'' וכו'. והוא כמו שבאר הרבנו יונה שעברה מכבה מצוה ולפעמים מכבה תורה. שבשעה שהאדם חוטא הקב''ה מסתלק מעימו ולכן אינו שומע תפילתו וצעקתו, והיום הוא מודבק בשכינה, צועק ונענה מיד ועושה מצוות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה ולא עוד אלא שמתאוים להם וכו'.
והטעם שהעושה תשובה מאהבה נהפכין עוונותיו לזכיות, כתב ה''חפץ חיים'' (בספרו ''שמירת הלשון'' חלק ב' פרק א'): טעם מי שעושה תשובה מאהבה ודאי מתמרמר על כל עוון בפני עצמו ובוכה ומתאונן איך מלאו לבו לעבור על רצון הבורא המחיה כל המציאות בחסדו וטובו, ובחרטה נעקר החטא מעיקרו ומקיים מצות עשה של תשובה, ונמצא שעל כל חטא שעשה מתחלה - חוץ ממה שעוקרו כלא היה, מצטרף לו מצות עשה של התשובה, ואם כן נהיה לו זכות מכל עוון, עד כאן.
ועוד יש לחזק הבעל תשובה את עצמו מהמשנה: ''אל תהי רשע בפני עצמך'' (''אבות'' ב יג) - שלא יהא בעיני עצמו בחזקת רשע שאינו יכול לחזור בתשובה, כי אז נמצא מתיאש מן התשובה, ואם באה לידו העברה ''הותרה'' לו, כי מעלה על-דעתו שהיא קלה כנגד החמורות שעבר עליהן, ועל-ידי זה יתיאש מהתשובה.
סח רבי מנדל, תלמידו של הבעל-שם-טוב זצ''ל: בשעת התלהבות בתפילה עלה פעם במחשבתי ואמרתי לעצמי: איך מלאך לבך להתפלל לפני ה' יתברך, והרי אתה מלא עוונות ופשעים?! ונשבר לבי בקרבי, וזמן רב לא יכלתי להפטר ממחשבה זו בדמותי שהיא מחשבה טובה. ברם אחר כך נמלכתי: אם מחשבה טובה היא זו, למה לא נופלת מחשבה זו בלבי אצל הקערה כשאני יושב לאכל? ודחיתי אותה מחשבה.

---

ב. טעם למעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים

חוץ מטעמו של הרמב''ם המובא לעיל, שבעל התשובה טעם טעם אסור וכובש את יצרו לאחר שנהנה מעברה ולכך גדול הוא מצדיק שלא טעם טעם עבירה - יש להסביר לזה טעם נוסף. והוא על-פי מה שהקשה בספר ''חסד לאברהם'' (סבו של החיד''א) בשער הודוי והתשובה, איך אפשר שרשע כל ימיו והכעיס לבוראו ואחר כך על-ידי חרטה וודוי ישוב הכל לאיתנו, ולא עוד אלא שהוא אהוב ונחמד כמי שלא חטא מעולם?! ותרץ: כאשר אדם חוטא ובחטאיו נגזר דינו למיתה וענשים בעולם הזה ובעולם הבא, יש שמחה עצומה לס''מ וכל כוחות הטומאה שהצליחו ליקח בשבי נפש קדושה לרשותם ולהכניס ניצוצי קודש למקומם בקלפה, שמזה חיותם וקיומם. ועוד, שכל תורתו ומצוותיו של אותו חוטא נכנסו בשבי לרשותם, והקב''ה וכל כוחות הקדושה בצער כביכול משמחת אויבי הקדושה.
וכשאדם שב בתשובה ומתודה, תכף כל כוחות הטומאה יאחזמו בושה ואכזבה, ולעמתם כוחות הקדושה מתמלאים שמחה עצומה לאין קץ תחת צערם ובושתם הקודמים, והשמחה עתה כפולה ומכופלת בהיות שאם לא היה אותו אדם חוטא מעולם, לשמחה מה זו עושה? אולם עתה שהיתה שמחה עצומה לאויבי ה' ואחר כך נחלו מפלה ונהפך ששונם ליגון ואנחה - בראות הקדושה נפילת אויביה ובושתם וצערם, בזה גדולה השמחה. ומהפך זה אינו בצדיק גמור אלא רק בבעל תשובה בלבד.
ועל-פי זה יובן דמי שנעשה לו נס חיב להודות ולשמוח. ואף-על-פי שלכאורה מה רווח יש לו לאותו אדם שנעשה לו נס ממי שכלל לא בא לידי סכנה ולא הוצרך לנס כלל? אלא פשוט: מאחר שהיה במקום סכנה וקטרוג ומעותד לפורענות והיה צפוי שמחה לכחות הטומאה הצופים לצדיק ומבקשים להמיתו, עכשיו שניצל מהם הרי שנהפוך הוא אשר ישלטו כוחות הקדושה בכחות הטומאה ונהפך ששונם לאבל. וזה כל כוונת השמחה לנסי חנוכה ופורים ולכל נס ונס שיש לשמוח ולהודות. וכאמור שמחה עצומה זו נעשית בבעלי תשובה יותר מצדיקים גמורים.
עוד הסבר למעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים מובא בספר ''עבודת פנים'' וזה לשונו: כשעושה האדם חשבון נפשו ומרגיש שהוא משוקץ ומנול על-ידי עוונותיו ונשבר לבבו לרסיסים ונשפך לבו כמים לפני ה' יתברך, בזה הרגע הוא קרוב לה' יתברך מאד, כי ה' יתברך משרה שכינתו על נמוכי רוח. וזה הענין מה שכתב ב''זהר'' גודל מעלת בעלי תשובה, דבשעתא חדא וברגעא חדא קרבא לגבי מלכא.
אבל הצדיק הנשמר מחטא ומרבה במצוות ומעשים טובים, אי אפשר לו לשבור לבבו ולהשפיל דעתו, רק על-ידי שמשיג גודל כבוד ה' יתברך ואז רואה שעדין לא התחיל כלום בעבודתו יתברך, ורק על-ידי זה זוכה להשראת השכינה, שאין הקב''ה מתקרב אלא לשבורי לב. ובזה יש לפרש מאמר חז''ל (''ברכות'' לד: ''במקום שבעלי תשובה עומדין שם, צדיקים גמורים אינם עומדים'', כי הצדיקים גמורים אין לבבו נשבר רק אחרי שמשיג גודל כבוד ה'. אבל הבעל תשובה בכל רגע שנזכר בעוונותיו לבו נשבר מאד.
עוד כתב ה''זהר הקדוש'' (מתרגם ללשון הקודש): אשריהם לבעלי תשובה, שבשעה אחת, ביום אחד, ברגע אחד הם קרבים אל הקב''ה. מה שלא היה כן אפילו לצדיקים גמורים, שהם נתקרבו אל הקב''ה בכמה שנים: אברהם לא נכנס באילו הימים העליונים עד שהיה זקן כמו שנתבאר, וכן דוד שכתוב: ''והמלך דוד זקן בא בימים''. אבל בעל תשובה מיד נכנס ומדבק בהקב''ה. ר' יוסי אומר: למדנו במקום שבעלי תשובה עומדים בו באותו העולם, אין לצדיקים גמורים רשות לעמוד בו, משום שהם קרובים אל המלך יותר מכלם והם מושכים השפע מלמעלה עם יותר כוונת הלב ועם כח גדול ביותר להתקרב אל המלך (''חיי שרה'' קכט ע''א).

[NBemet]

ג. חובת האמונה שתשובה מועילה על כל חטא
כתב ה''חובות הלבבות'' (פרק ג'): כדי שלא ימנע האדם מתשובה צריך שיהיה משוכנע באמת שהתשובה היא התרופה של מחלתו והדרך של הרפואה ממעשיו הרעים ופעליו המכוערים ושעל-ידה הוא יכול לתקן את שגיאותיו ולהשלים מה שהחסיר מעבודת ה'. כי אם זה לא יהיה ברור לו, הוא יחשוב שהבורא יתברך כבר לא יכפר לו ולא ירחם עליו עוד לעולם ומתוך כך הוא לא יבקש ממנו סליחה על המעשים הרעים שעשה. כמו שכתוב (''יחזקאל'' לג, י): ''כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה''. אולם הבורא ענה על דברים אלו על-ידי נביאו (''יחזקאל'' לג, לא): ''חי אני נאם ה' אלקים אם אחפץ במות הרשע כי בשוב רשע מדרכו וחיה'', עד כאן.
ומה לנו לקח יותר מתשובתו של מנשה מלך יהודה שנאמר עליו שמלא את ירושלים בדמים, עבודה זרה, שפיכות דמים, ולא היה כמותו מלך שהרשיע והגדיל עוונות לאין חקר. וכששב לה' קיבלו הקב''ה והצילו ממלך אשור והשיבו למלכותו.
ואפילו ירבעם שחטא והחטיא את הרבים והעמיד עבודה זרה בדן ובבאר שבע ואנס את עם ישראל לעבוד עבודה זרה, אמר לו הקב''ה: ''חזור בך ושוב בתשובה ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן-עדן''.
ואפילו באלישע בן אבויה שיצאה בת-קול ואמרה: ''שובו בנים שובבים חוץ מאחר שאין מועיל תשובה'' כל זה היה להגדיל נסיונו מחמת שחטא הרבה, אבל אם היה מתאמץ ועם כל זה שב, היה מתקבל כמובא בשל''ה הקדוש ולבסוף היה לו תיקון כמובא בגמרא.
וראה עוד ברבינו יונה במאמר ''יסוד התשובה'' בסופו, וזה לשונו: והשב אל ידמה בנפשו לומר, למה זה הבל איגע, לריק ולתהו כחי, אכלה, כי איך תעמוד תשובתי לפני עוונותי, וכל מה שאוכל לעשות לא יועיל כנגד העוונות שעברו עלי. אל יאמר כן כי הבטיח הקדוש ברוך הוא על-ידי יחזקאל הנביא כי פשעיהם לא יזכרו עוד, דכתיב (''יחזקאל'' יח, כא-כב): ''והרשע כי ישוב מכל חטאתו אשר עשה ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות, כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו, בצדקתו אשר עשה יחיה''.
ועוד מקרא מלא כתיב על הנבהלים על עוונותיהם לחזק ידיהם לשוב, דכתיב (''יחזקאל'' לג, ל-יא): ''ואתה בן אדם אמר אל בית ישראל כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה, אמר אליהם חי אני נאם ה' אלקים אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה, שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל''. וביד עבדיו הנביאים הזהיר אותנו השכם ושלוח על עסק התשובה, וגם רבותינו חכמי הדורות הזהירו מאד על התשובה ואמרו: ''שוב יום אחד לפני מיתתך''. ואמרו: ''גדולה מעלתם של בעלי תשובה מצדיקים גמורים''. וזהו שאמרו: ''מקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים עומדים''. ו''גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, דכתיב (''הושע'' יד, ב): 'שובה ישראל עד ה' אלקיך' '', והיא מן הדברים שנבראו קודם בריאת העולם. וכן אמרו במדרש פרשת ''בראשית'' (''בראשית'' ד, יג): ''ויאמר קין אל ה' גדול עוני מנשא'' שעשה תשובה, ולכך יש בפסוק זה שבע תבות לפי שהתשובה עולה עד כסא הכבוד, שבעה רקיעים, שבעה אוירים. ועל-ידי התשובה ובא לציון גואל. וכן כתוב (''ישעיה'' נט, כ): ''ובא לציון גאל ולשבי פשע'' וגו'. ואין מי אשר יכול לידע ולהודיע עד היכן כוחה של תשובה.
לכן כל איש הירא וחרד ישיב אל לבו יראת הבורא וישוב מכל חטאתיו ויכין לו לב חדש וטהור ונקי לעבוד את בוראו וינהיג את עצמו בכל אשר אמרנו ועוד יוסיף כהנה וכהנה ויהיה ערום ביראה לחשוב מחשבות איך יוכל ליראה את השם הנכבד והנורא ולעשות חפצי בוראו בינו ובין קונו ולא לעיני אדם להתפאר. ואשרי הזוכה ומזכה, וכל העולם לא נברא אלא בשבילו שנאמר (''קהלת'' לב, לג): ''סוף דבר וגו' כי זה כל האדם''. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה (''ברכות'' ו, ב): ''כל העולם כלו לא נברא אלא לצוות לזה'', עד כאן לשון רבינו יונה.
ועוד דרשו על הפסוק: ''שובה ישראל עד ה' אלקיך'': אפלו כפרת בעקר - ''שובה ישראל''. הרי שאפילו על חטא כפירה ומינות מועיל תשובה.
וכתב ה''חפץ חיים'' וזה לשונו: אם חטא אדם אל יתיאש ויאמר: כבר אבד שברי ותוחלתי מה' ונדחיתי מחיי העולם הבא. אל יאמר אדם כן אלא ישתדל לעשות תשובה וישוב לפני בוראו ויכנס לפניו ויתחרט על עוונותיו והקב''ה ימחל לו על כל עוונותיו. שכן מצינו באנשי נינוה שעלתה רעתם לפני המקום ונחתם גזר דינם לרעה, וכיוון ששבו בתשובה שלימה לפני הבורא, קרע גזר דינם ומחל להם, כענין שנאמר: ''וירא האלהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה ומן החמס אשר בכפיהם וינחם ה' '' וגו'. ואמרו חז''ל באגדה: ''כי הנה רחקיך יאבדו'' וגו', כלומר: מי שמתרחק מן הקב''ה מעשות תשובה יאבד מן העולם. ''ואני קרבת אלהים לי טוב'', שכל מי שמתקרב לאל אשריו וטוב לו.
בוא וראה כמה חביבה התשובה לפני המקום, שאם יעשה האדם תשובה הקב''ה מקבלו ומבטל דבריו בשבילו. צא ולמד ממה שכתוב בתורה: ''כי יקח איש אשה ובעלה והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתת וגו' לא יוכל בעלה'' וגו'.
אבל הקב''ה אינו כן: אף-על-פי שעזבו אותו ועבדו לאחר ובודאי הטמאו, מכל מקום אמר להן הקב''ה על-ידי ירמיהו הנביא: עשו תשובה ובואו אלי ואני אקבל אתכם, שכן כתיב בירמיה: ''לאמר הן ישלח איש את אשתו וגו' הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא, ואת זנית רעים ורבים ושוב אלי נאם ה' '' - בואו ואני אקבל אתכם בתשובה.
ולא עוד אלא שנשבע הקב''ה לקבל שבים שנאמר: ''חי אני נאם ה' אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה''.
גדולה היא התשובה שאפילו היה רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה שלימה בסוף ימיו, אין הקב''ה מזכיר לו כלום מעוונותיו שעשה בתחלה שנאמר: ''ולא תזכרנה הראשנות ולא תעלינה על לב''.
ולא עוד אלא שהתשובה גדולה יותר מן הקרבנות, שנאמר: ''הנה שמע מזבח טוב''. אוי להם לרשעים שמתים בלי תשובה שמאבדים שכרם ותקותם מחיי העולם הבא, שהמלאכים המסורים לו לאדם בעולם הזה כותבים לו לאדם בכל יום ויום את מעשיו והכל צפוי לפני המקום והכל חתום. אם יצדיק האדם כותבין צדקתו ואם ירשיע כותבין לו רשעתו. לפיכך כשבא הצדיק לפטר מן העולם, המלאכים מקדימין ומקלסין לפניו (''ישעיה'' נז, ב): ''יבוא שלום ינוחו על משכבותם''. ואם מת אדם רשע שלא עשה תשובה, הקב''ה אומר לו: תפח רוחך, כמה קראתי לך שתעשה תשובה ולא עשית - (''איוב'' יא, כ) ''ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם'' וגו'. אמרו הפקחין, הואיל וכך הוא תיקון לשבים (''הושע'' ו, א): ''לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו''.
עוד מדברי ה''חפץ חיים'': הדבר הזה שהוא חושב שכבר נעשה רשע ואבד שברו ותוחלתו להנקות מעוון זה, הוא נגד האמת וזהו גופא עצת היצר הרע שרוצה לצוד לאדם ברשתו ושלא יצא ממנה לעולם. וכבר נמצא טענה זו של היצר הרע בדורות הראשונים שעל-ידי זה פתה אותם לסור מדרך ה' והיתה על זה נבואה מיוחדת מה' על-ידי יחזקאל הנביא נגד הטעות הזה, שנאמר (''יחזקאל'' לג י-יא): ''כן אמרתם לאמר כי פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה, אמר אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה''.
וכן על-ידי עוד כמה נביאים הבטיח לנו ה' יתברך על ענין התשובה. ועקרו של התשובה מבאר בתורתנו הקדושה: ''איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו'' וגו'.
וכשהוא שב מחטאו מקים בזה מצות עשה דאוריתא, כמו שכתב הרמב''ם: ''וכשעושה תשובה גמורה יתרצה בעיני הקב''ה כאלו לא חטא כלל, ואין מזכירין לו שום דבר מרשעו כמו שנאמר: 'רשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו' ''.

[NBemet]

ד. חובת האמונה שתשובה מועילה בכל זמן
חיב אדם להאמין שתשובה מועילה בכל זמן. גם לעת זקנה שכבר תש כחו מועיל חרטה וודוי. וזה לשון הרמב''ם (''הלכות תשובה'' פרק ב' הלכה א): ''ואם לא שב אלא בימי זקנותו ובעת שאי אפשר לו לעשות מה שהיה עושה, אף-על-פי שאינה תשובה מעלה, מועלת היא לו ובעל תשובה הוא. אפילו עבר כל ימיו ועשה תשובה ביום מיתתו ומת בתשובתו, כל עוונותיו נמחלין לו, שנאמר (''קהלת'' יב, ב): 'עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים ושבו העבים אחר הגשם' שהוא יום המיתה. מכלל שאם זכר בוראו ושב קודם שימות, נסלח לו'' עד כאן לשונו.
וכן מובא ב''שערי קדושה'' למורנו הרב רבי חיים ויטל (חלק ב'): ''בתשובת עברות שבין אדם למקום, אין לך שום עברה, אפילו כופר בעקר, עומד בפני התשובה, ואפילו עשה תשובה בשעת מיתתו'', עד כאן לשונו. הרי שגם בעוון החמור ביותר, אם עושה תשובה ואפלו בזמן המאחר ביותר והגרוע מכל זמני התשובה, תשובתו מתקבלת.
וכתב בספר ''עבודת פנים'': מה שמועיל תשובה לעת זקנה, הגם שהיצר הרע פסק מן האדם, הוא משום ההרגל, שקשה יותר לעזב ההרגל בזקנות מימי חרפו, שאז עדין אין האדם מרגל כל כך בחטאיו וצריך בעקר ללחם עם רצון הלב. מה שאין כן ההרגל שבימי הזקנה כבר נכנס באיברי המעשה וקשה מאד לשנותו. ולכך אם אף-על-פי-כן מתגבר ושב, תשובתו מתקבלת. וכן ראיתי בשם הצדיק רבי משה טיטלבוים ז''ל, כי תקוני התשובה שצריך לכל חטא וחטא כמה תעניות, זה רק למי שחטא פעם אחת ורוצה לתקן. אבל אם חטא פעמים רבות ונשתרש בחטא, איך יתקן, וכי יתענה כל ימיו?! אלא מפני שהפרישה מן ההרגל קשה לאדם יותר מכל הסגופים, וזהו תשובת המשקל.

[NBemet]

ה. ה' יתברד כביכול מחזיק טובה לשב בתשובה, ולא עוד אלא שמפייסו
אמר רבי יצחק, אמרי במערבא משמיה דרבה בר מרי: בוא וראה שלא כמדת הקב''ה מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, האדם שמקניט ומצער את חברו ובא לפיסו, לא בהכרח שיתפיס; אפשר שיתפיס ואפשר שלא. ואפילו אם יסכים להתפיס, אולי לא יסתפק בפיוס סליחה בדברים בלבד אלא ירצה ממון דווקא כדי להתפיס. אבל מדת הקב''ה אינו כן: אדם עובר עבירה בסתר, מתפיס ממנו הקב''ה בדברים בלבד, שנאמר: ''קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ''. ולא עוד אלא שמחזיק לו טובה, כלומר: הקב''ה נוהג בו כמי שעשה טובה להקב''ה כביכול? שנאמר (''הושע'' יד): ''וקח טוב'', ולא עוד אלא שדומה כמי שבנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר: ''ונשלמה פרים שפתינו''.
ושמא תאמר פרי חובות, כלומר: כאלו קרבן חובה, תלמוד לומר (שם): ''אהבם נדבה'', כלומר: נחשב לו כאלו הקריב קרבן וכאלו עשה מה שלא מטל עליו, שמתקבל תשובתו בחבה ואהבה, לא כמי שמביא פיוס על אשמה, אלא כמי שמטוב לבו מנדב מתנה, שבזה ודאי מתקבלת מתנתו באהבה יותר.
ומסביר המהר''ל: בשר ודם שהוא גשמי מתפיס בדבר שהוא גשמי כגון: ממון, מתנות וכדומה, אבל הקב''ה שאינו גשמי, מתפיס בדבר שאינו גשמי שהוא דבור של תחנון ותשובה, שנאמר: ''קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ''.
בשר ודם פעמים מתפיס ופעמים אינו מתפיס, כי אדם נמשך אחר המקרה, ולכן פעמים שיקרה שיתפיס ופעמים יקרה שלא יתפיס. אבל ה' יתברך לא נתון למקרים, אלא כך מדתו רחום וחנון שתמיד מתפיס.
מדת בשר ודם כשמתפיס לא מחשיב למפיס כאלו עשה לו טובה, אלא להפך: מחשיב את עצמו למיטיב בזה שהסכים להתפיס. אולם מדתו יתברך כשמפיסו החוטא, הקב''ה מחזיק לו טובה כאלו כביכול נהג לפנים משורת הדין. ועיין עוד שם בעמק דבריו הטהורים.
ולא עוד אלא שמפיס הקב''ה בדברים את החוזר בתשובה, כמובא במדרש (''דברים רבה'' ב, טז) על הפסוק: ''ושבת עד ה' אלקיך'': אמר ר' שמואל פרגריטא בשם רבי מאיר: משל למה הדבר דומה? לבן מלך שיצא לתרבות רעה, והיה אביו המלך משלח שרים אחריו שישוב בתשובה, והיה הבן עונה לשליח: ''רוצה אני לשוב לאבי, אבל אני מתביש ואין לי פנים לבוא אל המלך אחר מה שעשיתי''. והיה המלך שולח לומר לו: ''בני, וכי יש בן שמתביש לחזור לאביו, הלא לא לחברך אתה חוזר אלא לאביך?!'' כך הקב''ה משלח את ירמיה לישראל בשעה שחטאו, שנאמר: ''הלך וקראת'' וכו'. וישראל עונים: ''באילו פנים אנו חוזרים להקב''ה, נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו'', והיה הקב''ה משלח להם: ''בני, אם אתם חוזרים, הלא לאביכם אתם חוזרים'', עד כאן.