דרשת הרב אמנון יצחק שליט"א לפרשת בלק
דרשת הרב אמנון יצחק שליט"א לפרשת בלק
'שאלו ישראל לבלעם: "אימתי תהיה ישועה"? אמר להם: "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב". אמר להם הקב"ה: "זו היא דעתכם? אין אתם יודעים שסוף בלעם יורד לגיהנם ואינו רוצה שתבוא ישועתי?! אלא היו דומים לאביכם שאמר: "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'" ('בראשית' מט יח) צפה לישועה שהיא קרובה, לכך נאמר; "כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא"' ('ישעיה' נו א) ('שמו"ר' ל כד). ולכאורה יש להבין; מה אמר הקב"ה ומה הוא פונה לישראל ואומר להם: "זוהי דעתכם"? הלא אלה היו דברי בלעם וזוהי דעתו והיה צ"ל: "זוהי דעתו של בלעם" ולא דעתכם של ישראל.
משמע מכאן; כי מכיון ששאלו לבלעם ושמעו את תשובתו ודעתו, גם בני ישראל התחילו לחשוב כך תשובתו של בלעם השפיעה עליהם שיחשבו שהישועה לא תבוא בקרוב והקב"ה היודע רחשי לבב כל אדם ואדם ידע שהם נוטים לחשוב כמו בלעם אשר צינן את האמונה שבכל רגע יש לצפות לגאולה ולישועה. על זה עמד ושאלם: "זוהי דעתכם"? האם הושפעתם מדבריו של בלעם? הוא אמנם חושב כך כי כדאי לו לחשוב כך, הקב"ה מגלה סוד לבבו הרע של בלעם ואומר לבני ישראל, כי קשה לו לחשוב אחרת שהישועה קרובה לבוא כי אז סופו יהיה גיהנם.
והקב"ה כאילו מתרעם על בני ישראל; למה לכם לשאול אצל אדם כזה שיש לו עין רעה על ישראל הכי חסר את מי לשאול בדברים כה רציניים העומדים ברומו של עולם? אל לו לדור דעה ואף הבאים אחריהם להזדקק לאלו בורות הנשברים, היה להם לשאול במקור העליון לבקש מנביאי ה´, נביאי האמת וקדושי עליון, מהם יקבלו תשובה אמיתית של עידוד ונחמה. שאלו את זקניכם ויורו לכם איך לקוות ולצפות לישועה, שהרי קרובה לכם השתדלו לשפר מעשיכם, כי אז הישועה קרובה לבוא.
"כי קרובה הישועה לבוא" אינו אומר. "קרובה ישועתכם" אינו אומר. אלא; "יְשׁוּעָתִי". א"ל הקב"ה לישראל: "אם אין לכם זכות, בשבילי אני עושה. כל ימים שאתם בצרה אני עמכם" שנא´; "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" ('תהלים' צא טו) "ואני גואל את עצמי"' ('שם'). איתא; 'פעם אחת נכנס ר´ צדוק לבית המקדש וראה אותו חרב, אמר לפניו: "רבש"ע אבי בשמים החרבת את עירך ושרפת את היכלך ושבת ושקטת"? מיד נתנמנם ר´ צדוק וראה את הקב"ה שהוא עומד בהספד ומלאכי השרת מספידים אחריו ואמרו: "הוי אמנה ירושלים"' ('תדבא"ר' ל). 'נתנמנם' פי´; שעלה בדיבורו לעולם הנסתר וראה את סערת הגעגועים כביכול של השמים וכל צבאיו סוערים בוכים ונכספים לגאולה הוא ראה שאין שם בשמים שלוה ואין שם שקט.
'אמר רבי יהודה: "אלמלי הוו ידעין בני נשא רחימותא דרחים קב"ה לישראל הוו שאגין ככפיריא למרדף אבתריה" דתניא; בשעתא דנחת יעקב למצרים, קרא קב"ה לפמליא דיליה, אמר להון: "כלכון חותו למצרים ואנא איחות עמכון"' ('זוה"ק' 'שמות' ה).
['אמר רבי יהודה: "אלמלא היו יודעים האנשים את האהבה שהקב"ה אוהב את ישראל, היו שואגים ככפיר לרוץ אחריו" ששנינו בשעה שירד יעקב למצרים קרא הקב"ה לפמליא שלו ואמר להם; "כולכם רדו מצרים ואני ארד עמכם"'] ('תרגום'). ומובא; '"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן..." ('דברים' טו ז) ופעם ראה מלך המשיח את ריב"ל ושאל אותו על ישראל שבעולם, א"ל ריב"ל: "כי הם יושבים ומצפים לביאתו" וכששמע כן געה החסיד (מלך המשיח) בבכיה רבה, מתשוקתו לבוא לגאלם' ('אוה"ח' 'דברים' טו ז).
וכתב רבנו בחיי; 'ודע; כי עניני הגלות הזה הראשון רמז לעניני גלותנו זה האחרון שאנו עומדים בו בשעבוד ויסורין.. ואנו מצפין לישועת השי"ת, כענין שאמר דוד הע"ה על הענין הזה: "נַפְשִׁי לַה' מִשֹּׁמְרִים לַבֹּקֶר שֹׁמְרִים לַבֹּקֶר" ('תהלים' קל ו) ממתינים וחוזרים וממתינים ואם תתאחר הגאולה לבוא, הכל להוסיף שכר לנו ולהטיב אותנו באחריתנו וכדי להוסיף פורענות ועונש לאותם המשתעבדים בנו.
וכשם שמצינו שנדחקה להם השעה לישראל במצרים מעת בא הגואל הראשון לפני פרעה ואמר לו בדבר השי"ת: "שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר" ('שמות' ה א) ואחרי זאת כבדה עליהם העבודה ונתעוררה עליהם השנאה מאד על מה שהיתה, כן בגאולתנו זאת העתידה בהגלות הגואל האחרון, תתעורר השנאה בין העכו"ם לישראל ויוסיפו שעבוד על שעבודם ויהיה הגואל נגלה וחוזר ונכסה כדי להטעות את העכו"ם ולהקשות את לבם שכן מצינו בגאולת מצרים שנגלה להם משה וחזר ונכסה מהם... כן הגואל לעתיד; יהיה נגלה וחוזר ונכסה, שהרי גאולה זו עתידה להיות כדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים. וכן אמר הנביא; "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" ('מיכה' ז) וכאשר יתקרב הקץ תהיינה צרות רבות ומתחזקות והוא סימן הישועה לישראל. וכן אמרו; '"כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ" ('ישעיה' נט) 'אם ראית דור שצרות רעות באות עליו כנהר חכה לו, שנא´; "כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ ה' נֹסְסָה בוֹ" וסמיך ליה; "וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם ה'"'' ('רבנו בחיי' 'שמות' ה כב). ('מעייני החיים')
"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ" ('במדבר' כה ז)'נענה פנחס באותה שעה ואמר: "אין כאן אדם שיהרוג זמרי? היכן הן אריות"? כיון שראה שהכל שותקין עמד מתוך סנהדרין שלו' ('ילקו"ש' 'במדבר' כה תשעא). מדרך התורה שאין לאדם לחפש דרכים להתבלט וכבר אמרו; 'המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה' ('ברכות' לא) וכן אמרו; 'בשעת המפזרים כנס' ('ברכות' סג) 'שהגדולים שבדור מרביצים תורה ולא ליטול שררה עליהם, אלא לאחוז במדת הענוה' (רש"י שם). אכן התורה דורשת מהיחיד שיוכל להתרומם מן השגרה אם השעה צריכה לכך ולא להסתכל על אחרים כלל. וזהו אמרם; 'כל מקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב' ('ברכות' יט).
פנחס הרגיש אל נכון את צו השעה, הוא הבין שלמרות שהדין נותן; שהבועל ארמית אינו חייב מיתת בית דין ורק יש רשות לקנאים לפגוע בו ואם בא לימלך אין מורין לו לקנאות ('סנהדרין' פב). בכל זאת הבין שמוכרחים לסלק את החילול השם הגדול מחד וגם להשקיט את הקטרוג מעל הקהל ועם זאת לא קפץ בראש אלא חיכה שהגבורים הנמשלים לאריות יטפלו בדבר, אבל כשראה שאין איש מתלבש בקנאה על כבוד שמים הבין שהדבר תלוי בו ומיד הניח מדרשו ואחז בשפת המעשה.
זאת היא תורת; "וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה" ('במדבר' כה ז) שמלמדת לנו התורה כאן, מצד הדין לא היו מחויבים לפגוע בזמרי והיו יכולים להישאר אדישים לכל הענין ורק להרוג את אלה שעבדו עבודה זרה ואם כן מי הוא זה יערב לבו לפגוע בנשיא שבט ולהפקיר את חייו, הן בשעת מעשה והן מצד נקמתם של משפחתו ושבטו?! ובכל זאת לולא תלמיד חכם צנוע זה שהפך לאש להבה לקדש שם שמים ולהציל את ישראל, לא היה נשאר שריד ופליט לשונאיהם של ישראל באותה שעה, כמו שהוא אומר: "בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" ('במדבר' כה ז).
אבל אחרי כל גבורת הנפש הזה, מה אומרים הבריות? אמרו חז"ל; 'התחילו שבטים מבזין אותו: "ראיתם בן פוטי זה שפטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל"' ('סנהדרין' פב) לא רק שהם לא התעלו למדרגה כזו, אלא עוד ביזו אותו על מה שפגע באדם נכבד והוא אינו אלא נכד של יתרו שהיה כומר לעבודה זרה. והאמת שגם בזה שגו, שהרי גם יתרו בעצמו גבור נפש היה למרוד נגד כל סביביו אחר שהשתכנע באפסיות העכו"ם ולא עוד אלא שהניח כל אשר לו והלך למדבר לקבל את התורה.
זהו דרכם של הבריות; להמשיך אחרי דרך כבושה ולא לבדוק אם אינה דרך עקומה של 'לסטים כמותך כבשוה' ('עירובין' נג). אוהבים הם את המקובלות בבחינת; "מְלֻמָּדָה" ('ישעיה' כט יג) שמתרגלים אליהם אחת ולתמיד מבלי להצטרף לקלוט תמיד דברים חדשים ואינם רוצים בשינוים כל שהם כך איש המורם מעם המקנא לכבוד שמים; לא די לו במסירות נפש בלבד אלא צריך גם לסבול את זעמם של הבריות.
גישה נפסדת זאת של דרך כבושה; שרש האבדון היא המביאה לחיים שטחיים, בלי חשבון הנפש והתבוננות מה חובתו בעולמו, האדם נסחב על ידה בזרם החיים, כאילו היה גלגל קטן במכונה גדולה הסובב באופן אוטומטי, מבלי להשתמש בכח הבחירה שלו, כמה אזלת יד וקנאת איש מרעהו בחיים כאלה שאנו מכנים דרך כבושה.
וכבר כתב הרמב"ם בהקדמה לסדר זרעים; 'מי שאין לו חכמה... נסעו משכל אמו לשכל אשתו' ומכנה שם את אלה החיים בלי מחשבה בשם; 'לולא המשתגעים היה העולם חרב' שאין צורך בהם אלא 'הם סיבה לישוב העולם' כדי לספק צרכיהם של החכמים. ואפילו כשעוסקים במצוות נעשים בצורה של; "מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה" ('ישעיה' כט יג). בלי חיות או מחשבה ועל זה הרעישו עולמות בעלי היראה, שהעיקר הן מצוות הלבבות שמהן תוצאות חיים.
אולם כיום בעולם המודרני שבו נתרבו לאין שיעור הסכלות והשטות התדרדרה עוד יותר הגישה של דרך כבושה בעוד שפעם היא גרמה לחיים שטחיים ללא מחשבה הרי היום מביאה לידי קלות וזלזול אפילו במצוות המעשיות. והכינו להם בורות נשברים הנקראים; רעפארם להרעיל את הציבור ומה נורא החיוב לקנא לעלבונה של תורה שאלפי שנים מסרנו נפשנו עליה ובזכותה התקיימנו והחזקנו מעמד בידיעה ש"נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" ('שמואל' א טו) אבל אוי לעלבונה של תורה שלסטים אחדים העיזו לסלול דרך שעליו נאמר; "וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" ('הושע' יד) ולהכריזו לדרך כבושה לרבים וכבר ראינו התוצאות המחרידות משטות הזה כשיצא הקצף מגרמניה מקום מושבם ונשמדו מליונים מישראל.
והנה בעבר; גם דברים חיוביים נשמרו ע"י ההליכה בדרך כבושה. כיום דוגלים בדמוקרטיה שלכל אחד הזכות לעשות כרצונו ואף בעניני דת, אולם שוכחים מה שאמרו חז"ל; 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה' ('אבות' ב) לפנים כל רב היה מוכרח להיות בקי בש"ס ופוסקים וממילא כל עניני דמתא היה מסדר על צד היותר טוב כדת וכדין וכן כל בית יהודי היה כשר וכל הילדים חונכו ברוח ישראל סבא.
אולם היום לקינו בכפלים שגם זה התקלקל ושורה הפקרות גמורה, האם היה אפשר להעלות על הדעת שרבנים היושבים על מדין לא יפתחו גמרא רק פעמים בשבוע, מתי שמוכרחים ללמוד עם בעלי בתים? ר´ אברהם פינסקר ז"ל פעם שגה לפי דעתו בהוראה אחת ומיד עזב את הרבנות ונסע לוואלזין לכמה שנים ואילו היום; "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" ('שופטים' יז ו)
על כן מוכרחים היום לגבורתו ומסירותו של פנחס באופן תמידי ולא רק למקרים יוצאים מגדר הרגיל, מוכרחים לעמוד בפרץ על כל פרט ופרט מהחיים היהודיים, דברים שפעם היו נחשבים למובנים מאליהם, כמו; כשרות, שמירת שבת, חינוך הילדים וקביעת עתים לתורה, מוכרחים להתנער מה"אָזְלַת יָד" ('דברים' לב לו) והקלות הנוראה וליסד את הכל מחדש ע"פ דרכי אבותינו ולא להתפעל מהלסטים הם העזי פנים שבדור, ההדיוטים שקפצו לראש וסללו דרכים נלוזים המגיעים עד שערי מות. ואם באמת נעשה כן; אז תהיה הדרך הכבושה לרבים, דרך שעליה נאמר; "כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם" ('הושע' יד). ('המוסר והדעת').
ציטוט ההודעה
