בס"ד
המצווה הראשונה
היא הציווי שנצטווינו להאמין באלהות, והוא: שנאמין שיש (שם) עילה וסיבה, שהיא הפועל לכל הנמצאים.
וזהו אמרו יתעלה: "אנכי ה' אלקיך" (שמות כ, ב ודברים ה, ו).
ובסוף גמרא מכות אמרו:"תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה בסיני.
מאי קרא? תורה ציווה לנו משה" (דברים לג, ד)
כלומר: מנין ת'ו'ר'ה'.
והקשו על זה ואמרו:"תורה בגימטריא הכי הוי? שש מאות וחד סרי הוי!".
ובאה התשובה:"אנכי ה' אלקיך' ו'לא יהיה לך' מפי הגבורה שמעום".
הנה נתבאר לך, שאנכי ה' מכלל תרי"ג מצוות, והוא ציווי להאמין, כמו שביארנו.
המצווה השניה
היא הציווי שנצטווינו להאמין בייחוד, והוא שנאמין שפועל הנמצא בסיבתו הראשונה הוא אחד.
והוא אמרו יתעלה: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו, ד).
וברוב המדרשות תמצא שהם אומרים:"על מנת לייחד את שמי, על מנת לייחדני".
והרבה כגון זה. כוונתם בדבר זה: שלא הוציאנו מבית עבדים ולא עשה עמנו מה שעשה בעשיית חסד והטבה, אלא בתנאי שנאמין בייחוד, לפי שאנו מחויבים בכך.
ובהרבה מקומות אומרים 'מצוות ייחוד', וקוראים למצווה זו גם 'מלכות שמים' כי אומרים:
כדי לקבל עליו על מלכות שמים, כלומר ההודאה בייחוד והאמונה בו.
המצווה השלישית
היא הציווי שנצטווינו על אהבתו יתעלה, והוא: שנתבונן ונסתכל במצוותיו וציווייו ופעולתיו, כדי שנשיגהו ונתענג בהשגתו תכלית התענוג - וזוהי האהבה המצווה [עלינו].
ולשון ספרי:ו"לפי שנאמר 'ואהבת את ה' אלוקיך' (דברים ו, ה)
יודע אני כיצד אהב את המקום?
תלמוד לומר: 'והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על-לבבך' -
שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם".
הנה ביארנו לך, שבהשתכלות תבוא לידי השגה, וימצא לך תענוג ותבוא האהבה בהכרח.
וכבר אמרו, שמצווה זו כוללת גם-כן, שנקרא את כל-בני האדם לעבודתו יתעלה ולאמונה בו, שכן אם אתה אוהב את מי שהוא, תהללנו ותשבחנו ותקרא בני-אדם לאהבתו - וזה על דרך המשל - כך אם תאהב את ה' באמת במה שהגיע לך מהשגת אמתותו, ברי שאתה בלי ספק תקרא את הפתאים והסכלים לידיעת האמת שאתה כבר יודע.
ולשון ספרי:"ואהבת את ה'" - אהבהו על הבריות כאברהם אביך,
שנאמר "ואת-הנפש אשר-עשו בחרן" (בראשית יב, ה).
כלומר: כמו שהיה אברהם, לפי שהיה אוהב - כמו שהעיד הכתוב: "זרע אברהם אהבי" (ישעיה מא, ח) - קורא בעצם השגתו את-בני האדם לאמונה מרב אהבתו, כך תאהבהו עד שתקרא בני האדם אליו.
המצווה הרביעית
היא הציווי שנצטווינו להאמין ביראתו יתעלה ובמוראו, ובל נהיה שאננים ובוטחים - אלא (נחכה) [ונחוש] לביאת עונשו ית' בכל-עת.
וזהו אמרו יתעלה: "את-ה' אלוקיך תירא" (דברים ו, יג).
ובגמרא סנהדרין אמרו בדרך שקלא וטריא על דבריו יתעלה:"ונקב שם-ה' מות יומת" (ויקרא כד, טז):
ואימא פרושי , דכתיב: "אשר נקבו בשמות " (במדבר א, יז),
ואזהרתה מן "את-ה' אלקיך תירא"? -
כלומר: זה שנאמר "ונקב שם-ה'" הוא שיזכיר את-השם בלבד בלי שיברך.
ואם תאמר: איזה עוון יש בזה?
נאמר, שהוא מאבד את היראה.
כי מיראת ה' הוא, שלא יזכר שמו לבטלה.
והייתה התשובה על שאלה זו ודחית דבר זה בכך שאמרו:"חדא - דבעינא שם בשם, ולכא",
כלומר: שיברך את השם בשם, כמו שאמרו "יכה יוסי את יוסי":
ועוד:"אזהרת עשה היא, וכל-אזהרת עשה לא שמה אזהרה".
כלומר: זה שאמרת "אזהרתה מן 'את-ה' אלקיך תירא'" לא יתכן,
לפי שזה ציווי - והוא מצוות עשה - ואין מזהירין בעשה.
הנה נתבאר שזה שנאמר "את-ה' אלקיך תירא" - מצוות עשה.
המצווה החמישית
היא הציווי שנצטווינו לעבדו יתעלה. ונכפל הציווי הזה כמה פעמים ואמר"ועבדתם את ה' אלקיכם" (שמות כג, כה);
ואמר "ואתו תעבדו" (דברים יג, ה);
ואמר "ואתו תעבד" (שם ו, יג);
ואמר "ולעבדו" (שם יא, יג).
ואף על פי שגם הציווי הזה הוא מן הציוויים הכללים - כמו שביארנו בכלל הרביעי - הרי יש בו ייחוד, כי הוא ציווי על התפילה.
ולשון ספרי:"ולעבדו - זו תפלה".
ואמרו עוד: "ולעבדו - זה תלמוד".
ובמשנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמרו:"מנין לעיקר תפילה בתוך המצוות?
מהכא: את-ה' אלקיך תירא ואתו תעבד" (שם ו, יג).
ואמרו: "עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו"-
הכוונה לשאוף להתפלל בו ונכחו כמו שביאר שלמה.
המצווה השישית
הציווי שנצטווינו להתערב בין החכמים ולהתחבר אתם ולהתמיד ולשבת עמהם ולהשתתף עמהם בכל דרך מדרכי ההשתתפות: במאכל ומשתה ומקח וממכר, כדי שנגיע בכך להדמות למעשיהם ולהאמין בדעות האמתיות מדבריהם.והוא אמרו יתעלה: "ולדבקה-בו" (שם יא, כב)
וכבר נכפל גם הציווי הזה, ואמר: "ובו תדבק" (שם י, כ).
ובא הפירוש: "ולדבקה בו" - הדבק בחכמים ותלמידיהם.
זהו לשון הספרי.
וכן הביאו ראיה על החובה לישא בת תלמיד חכמים ולהשיא בתו לתלמיד חכמים ולהנות תלמידי חכמים ולהתעסק עמהם ממה שנאמר "ובו תדבק". אמרו:"וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה?
והא כתיב: "כי ה' אלקיך אש אכלה הוא" (שם ד, כד) -
אלא כל הנושא בת תלמיד חכמים" וכו'.
המצווה השביעית
הציווי שנצטווינו להשבע בשמו יתעלה בזמן שנצטרך לכך לקיים איזה דבר או לשללו, לפי שיש בזה רוממות לו יתעלה וכבוד וגדולה.
והוא אמרו יתעלה: "ובשמו תשבע" (שם י, כ). ובפירוש אמרו:"אמרה תורה 'השבע בשמו',
ואמרה תורה 'אל תשבע'",
כלומר: כמו שהשבועה שאינה צריכה מוזהרים עליה והיא מצוות לא-תעשה,
כך השבועה בעת הצורך מצווים עליה והיא מצוות עשה.
לפיכך אסור להשבע בשום דבר מכל הנבראים, כגון: המלאכים והכוכבים זולתי על דרך השמטת הנשוא, כגון שיאמר "באמתות השמש", וכוונתו "באמתות אלוקי השמש".
ועל הדרך זו נשבעת אומתנו בשם משה רבנו (מה נכבד שמו), כאילו אומר הנשבע "באלוקי משה", "במי ששלח את משה".
אבל כשאין הנשבע מכוון לכך ונשבע באחד הנבראים מתוך אמונה שיש לאותו הדבר אמתות בעצמו עד שישבע בו - הרי זה עבר ושיתף אחר עם שם שמים [ועל זה] בא בקבלה:"כל המשתף שם שמים עם דבר אחר - נעקר מן העולם".
ולעניין זה נתכוון הכתוב באמרו: "ובשמו תשבע", כלומר: לו בלבד תאמין ותייחס את האמתות, שראוי להשבע בה.
וכבר אמרו בריש תמורה:מנין שנשבעין לקיים מצווה?
שנאמר: ובשמו תשבע.
המצווה השמינית
הציווי שנצטווינו להדמות לו ית' כפי יכלתנו, והוא אמרו:
"והלכת בדרכיו" (דברים כח, ט). וכבר כפל ציווי זה ואמר: "ללכת בכל-דרכיו" (שם יא, כב), ובא בפירוש עניין זה:"מה הקב"ה נקרא רחום - אף אתה היה רחום;
הקב"ה נקרא חנון - אף אתה היה חנון;
הקב"ה נקרא צדיק - אף אתה היה צדיק;
הקב"ה נקרא חסיד - אף אתה היה חסיד" - זהו לשון ספרי.
וכבר כפל צווי זה בלשון אחר ואמר: "אחרי ה' אלקיכם תלכו" (שם יג, ה), וגם בפירושו בא, שעניינו להתדמות למעשים הטובים ולמידות הנכבדות שבהם מתואר יתעלה על דרך המשל - יתעלה על הכל עילוי רב.
המצווה התשיעית
הציווי שנצטווינו על קדוש השם, והוא אמרו:
"ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). ועניין מצווה זו:
שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים, ושלא נירא בכך מהזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה - לא נשמע לו, אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט; ו[אפילו] לא ניתן לו לחשוב שכפרנו, אף שלבנו מאמין בו יתעלה.
וזו היא מצוות קדוש השם שנצטוו בה כל בני ישראל, כלומר: שנמסור את עצמנו למות בידי העריץ על אהבתו יתעלה והאמונה בייחודו, כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה בימי נבוכדנצר הרשע כשהכריח להשתחוות לצלם, והשתחוו כל בני אדם וישראל בכללם, ולא היה שם מקדש שם שמים. והיה בכך חרפה גדולה לישראל שאבדה מכולם מצווה זו, ולא היה שם מי שמקיים אותה אלא הכל פחדו.
ואין מצווה זו נוהגת אלא בכגון אותו המעמד העצום שבו פחדו כל באי העולם, והיה חובה לפרסם ייחודו ולהכריז עליו באותה העת. וכבר הבטיח ה' על ידי ישעיהו, שלא תהיה חרפת ישראל גמורה באותו המעמד, ושיופיעו בהם בחורים באותו המעמד הקשה, שלא ירתיעם המות, ויפקירו דמם ויפרסמו את האמונה ויקדשו את ה' ברבים, כמו שציוונו יתעלה על ידי משה רבנו, והוא אמרו:"לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלקי ישראל יעריצו" (ישעיה כט, כב-כג).
ולשון ספרא:"על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים -
על מנת שתקדשו את שמי ברבים".
ובגמרא סנהדרין אמרו:"בן-נח מצווה על קדוש השם, או אינו מצווה?
תא שמע: שבע מצוות בני נח.
ואי איתא - תמניא הוו!".
הנה נתבאר לך, שהיא מכלל מספר המצוות שהן חובה על ישראל, והביאו ראיתם על מצווה זו ממה שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפ"ז מסנהדרין.
המצווה העשירית
הציווי שנצטווינו לקרא קריאת שמע בכל יום - ערבית ושחרית -
והוא אמרו יתעלה: "ודברת בם בשבתך בביתך" (דברים ו, ב).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת ברכות, ושם נתבאר שקריאת שמע דאורייתא.
ולשון התוספתא:"כשם שנתנה תורה קבע לקריאת שמע,
כך נתנו חכמים זמן לתפילה",
כלומר: זמני התפילה אינם מן התורה; אבל מצוות התפילה עצמה היא מן התורה, כמו שביארנו, וחכמים תקנו לה זמנים - וזהו עניין אמרם: "תפלות כנגד תמידין תקנום", כלומר: תקנו זמניהן בזמני ההקרבה.
ומצווה זו אין הנשים חייבות בה.
המצווה הי"א
היא הציווי שנצטווינו ללמד חכמת התורה וללמדה - וזהו הנקרא: תלמוד תורה,
והוא אמרו "ושיננתם לבניך" (שם שם, ז).ולשון ספרי: "ושיננתם לבניך - אלו תלמידיך".
וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידיים קרויים בנים,
שנאמר: ויצאו בני הנביאים" (מלכים-ב ב, ג)
ושם אמרו "ושיננתם - שיהיו מחדדים בתוך פיך:
כשאדם שואלך דבר, לא תהא מגמגם לו, אלא תהא אומר לו מיד".
וכבר נכפל צווי זה כמה פעמים: "ולימדתם ועשיתם, [ו]למען ילמדו" (דברים לא, יב). וכבר הרבו להדגיש מצווה זו ולזרז עליה בהרבה מקומות בתלמוד.
ואין הנשים חייבות בה, שהרי נאמר "ולמדתם אותם את-בניכם",
אמרו: "בניכם - ולא בנותיכם", כמו שנתבאר בגמרא קדושין.
המצווה הי"ב
הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של ראש.
והוא אמרו יתעלה: "והיו לטטפת בין עיניך" (שם ו, ח).
וכבר נכפל הציווי זו ארבע פעמים.
המצווה הי"ג
הציווי שנצטווינו במעשה תפילין של יד.
והוא אמרו יתעלה:"וקשרתם לאות על ידך" (שם); וגם הציווי במצווה זו נכפל ארבע פעמים. והראיה שתפילין של ראש ושל יד שתי מצוות - הוא אמרם בגמרא מנחות על דרך התמה על מי שסובר, שתפילין של ראש ושל יד לא תונח אחת מהן בלי האחרת, אלא [יונחו רק] כשיהיו שתיהן בנמצא, וזה לשונם:"מאן דלית לה שתי מצוות, חדא מצווה לא לעבד?!"
כלומר: מי שאי אפשר לו לעשות שתי מצוות לא יעשה [לפחות] אחת?!
לא, אלא יעשה את המצווה שבידו, ולפיכך יניח איזו מהן שבנמצא.
הנה נתבאר לך, שקראו לתפילין של יד ושל ראש שתי מצוות. ושתי מצוות אלו אין הנשים חייבות בהן, שהרי אמר יתעלה בטעם חיובן: "למען תהיה תורת ה' בפיך" (שמות יג, ט) - ונשים אינן חייבות בתלמוד תורה, וכך ביארו במכילתא.
וכבר נתבארנו כל דיני שתי המצוות האלה בפ"ד ממנחות.
המצווה הי"ד
הציווי שנצטווינו במעשה ציצית.
והוא אמרו יתעלה: "ועשו להם ציצית וגו' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח). אך אינה נמנית כשתי מצוות, אף על פי שביסוד הוא אצלנו: "התכלת אינה מעכבת את הלבן והלבן אינו מעכב את התכלת", שכן אמרו בספרי:"יכול שהן שתי מצוות: מצוות תכלת ומצוות לבן?
תלמוד לומר: והיה לכם לציצית - מצווה אחת היא ואינה שתי מצוות".
וזו אין הנשים חייבות בה, כמו שנתבאר בתחילת גמרא קידושין.
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בגמרא מנחות.
המצווה הט"ו
הציווי שנצטווינו במעשה מזוזה.
והוא אמרו יתעלה: "וכתבתם על מזוזת ביתך ובשעריך" (דברים ו, ט).
וכבר נכפל הציווי בעניין זה; ודיני מצווה זו כולם נתבארנו בפ"ג ממנחות.
המצווה ט"ז
הציווי שנצטווינו שיקהל העם כולו בשני של סכות של כל מוצאי שמיטה ושיקראו כמה פסוקים ממשנה תורה לפניהם.
והוא אמרו יתעלה:"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'" (שם לא, יב) -
וזו היא מצוות הקהל.
ובתחילת קידושין כשאמרו:"כל מצוות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות",
הקשו בתלמוד ואמרו:"והרי 'הקהל' דמצוות עשה שהזמן גרמה, ונשים חייבות?!"
והוסק בסוף העניין:"אין למדין מן הכללות".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו, רצוני לומר איך יקרא, ומי יקרא, ומה יקרא - בפ"ז ממסכת סוטה.
המצווה הי"ז
הציווי שנצטווינו, שכל מלך היושב אצלנו על כסא המלכות יכתוב ספר תורה לעצמו ולא יפרד ממנו.
והוא אמרו יתעלה: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת" (שם יז, יח).
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בפ"ב מסנהדרין.
המצווה הי"ח
הציווי שנצטווינו שיהא לכל-זכר ממנו ספר תורה לעצמו. ואם יכתבו בידו - הרי זה משבח מאד והוא עדיף, כמו שאמרו: "כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני".
ואם אי אפשר לו לכתבו בידו - חייב הוא לקנותו או יבקש שיכתבו בשבילו.
והוא אמרו יתעלה: "כתבו לכם את השירה הזאת" (שם לא, יט) לפי שאינו מותר לכתוב את התורה פרשיות פרשיות. ואכן רצונו באמרו "את השירה הזאת" - כל התורה הכוללת את השירה הזאת. ולשון גמרא סנהדרין:"אמר רבא: אף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה -
מצווה לכתוב משלו, שנאמר: 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת' .
איתביה אביי: כותב לו ספר תורה לשמו, כדי שלא יתגאה בשל אבותיו -
מלך אין הדיוט לא?!"
ובאה התשובה:"התם לא נצרכה אלא לשתי תורות, כדתניא:
וכתב לו את משנה התורה - שתי תורות";
כלומר, שהחילוק בין מלך להדיוט הוא, שכל אדם חייב לכתוב ספר תורה אחד, והמלך שני ספרי תורות, כמו שנתבאר בפ"ב מסנהדרין.
וכבר נתבארנו דיני כתיבת ספר תורה ותנאיו בפ"ג ממנחות ובריש בתרא ושבת.
המצווה הי"ט
הציווי שנצטווינו להודות לו יתעלה אחר כל אכילה.
והוא אמרו יתעלה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (שם ח, י).ולשון התוספתא: "ברכת המזון מן התורה,
שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת את ה'".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות במסכת ברכות.
המצווה הכ'
הציווי שנצטווינו לעשות בית לעבודה, שבו תהיה ההקרבה והבערת האש תמיד, ואליו תהיה הפניה ובו תהיה החגיגה וההתקבצות בכל שנה, כמו שיתבאר.
והוא אמרו יתעלה: "ועשו לי מקדש" (שמות כד, ח). ולשון ספרי:"שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:
למנות להם מלך,
ולבנות להם בית הבחירה,
ולהכרית זרעו של עמלק".
הנה נתבאר לך, שבניין בית הבחירה מצווה בפני עצמה. וכבר ביארנו שהכללות הזאת כוללת פרטים, ושהמנורה והשולחן והמזבח וזולתם כולם מחלקי המקדש והכל נקרא "מקדש", גם אם נתייחד ציווי לכל חלק וחלק.
אבל אמרו על המזבח "מזבח אדמה תעשה-לי" (שם כ, כד) שאפשר לחשוב על פסוק זה, שהוא מצווה בפני עצמה מלבד מצוות מקדש - הרי עניינו כמו שאתאר לך: פשטה דקרא הרי הוא מדבר בשעת התר הבמות, שהיה מותר לנו אז לעשות מזבח אדמה בכל מקום ולהקריב עליו; וכבר אמרו ע"ה, שעניין הדיבור הוא, שהוא ציווה לבנות מזבח מחובר בארץ, ושלא יהא מטלטל כמו שהיה במדבר.
והוא אמרם במכילתא דר' ישמעאל בפרוש פסוק זה:"כשתכנס לארץ עשה לי מזבח המחובר באדמה".
כיון שהדבר כך - הרי הוא ציווי נוהג לדורות והרי הוא מחלקי המקדש,
רצוני לומר: שיבנה מזבח מן האבנים דווקא.
ובמכילתא אמרו בפרוש אמרו יתעלה:"ואם מזבח אבנים תעשה לי"
אמרו: "ר' ישמעאל אומר כל-'אם' 'ואם' שבתורה רשות, חוץ משלושה -
אחד מהם: ואם מזבח אבנים תעשה לי".
אמרו: "ואם מזבח אבנים" - חובה.
אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות?
תלמוד לומר: "אבנים שלמות תבנה את-מזבח ה' אלוקיך" (דברים כז, ו).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכללם, כלומר בניין המקדש ותארו וחילוקו ובניין המזבח ומשפטיו, במסכתא שחוברה לשם כך, היא מסכת מידות.
וכן נתבאר תואר המנורה והשולחן ומזבח הזהב ומקום הנחתם בהיכל בגמרא מנחות ויומא.
המצווה הכ"א
הציווי שנצטווינו ליראה אותו הבית הנזכר מאד מאד, עד שנקבע לו בלבנו מקום היראה והרעדה - וזו היא מוראת מקדש.
והוא אמרו יתעלה: "ומקדשי תיראו" (שמות יט, ל) והגדרת יראה זו כמו שהזכירו בספרא:"איזה הוא מורא?
לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפנדתו ובאבק שעל רגליו,
ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר.
וכבר נתבאר בכמה מקומות בתלמוד, שאסור בהחלט לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד; וכל זה לפי שאמר יתעלה: "ומקדשי תיראו" וזו חובה לעולם, אפילו בזמן הזה שהוא חרב בעוונותינו שרבו. ולשון ספרא:"אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים,
בזמן שאין בית המקדש מנין?
תלמוד לומר: את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו -
מה שמירת שבת לעולם, אף מורא מקדש לעולם".
ושם אמרו עוד:"לא מן המקדש אתה ירא,
אלא ממי שפקד על המקדש".
המצווה הכ"ב
הציווי שנצטווינו לשמור את המקדש ולסב בו תמיד בכל לילה במשך כל הלילה כדי לכבדו ולרוממו ולגדלו,
והוא אמרו יתעלה: לאהרן: "ואתה ובניך אתך לפני אהל העדת" (במדבר יח, ב)
כלומר: אתם תהיו לפניו תמיד. וכבר נכפל ציווי זה בלשון אחר, והוא אמרו: "ושמרו את משמרת אהל מועד" (שם שם, ד). ולשון ספרי:"אתה ובניך אתך לפני אהל העדת הכהנים מבפנים והלויים מבחוץ",
כלומר: לשמירה ולהליכה סביבו.
ובמכילתא אמרו כלשון הזה:"ושמרו את משמרת אהל מועד - אין לי אלא בעשה,
מנין בלא תעשה?
תלמוד לומר: ושמרתם את משמרת הקדש" (שם שם, ה)
הנה נתברר לך ששמירתו מצוות עשה.
ושם אמרו:"גדולה למקדש שיש עליה שומרים,
לא דומה פלטורין שיש עליה שומרין לפלטורין שאין עליה שומרין".
וידוע שפלטורין - שם לארמון.
רצונו לומר: שמגדולת הארמון ורוממותו, שיהיו שומרים קבועים עליו.
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בפרק א' ממסכת תמיד ובמסכת מידות.
המצווה הכ"ג
הציווי שנצטוו הלויים בלבד, לעבוד במקדש בעבודות ידועות, כגון: נעילת שערים, ואמירת השיר בעת הקורבן.
והוא אמרו: "ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד" (שם שם, כג).
ולשון ספרי:"שומע אני אם רצה יעבוד; ואם לא רצה - לא יעבוד,
תלמוד לומר: ועבד הלוי הוא - על כרחו",
כלומר: שזה חובה עליו ומצווה מוטלת עליו בהכרח.
וכבר נתבאר מה היא עבודת הלויים הזאת בכמה מקומות בתמיד ומידות. ונתבאר גם כן בפרק ב' מערכים, שאין אומרים שיר אלא הלויים. וכבר נכפל הציווי במצווה זו בלשון אחר: ושרת בשם ה' אלוהיו ככל אחיו הלויים (דברים יח, ז), ואמרו בפרק ב' מערכים:"איזהו שרות בשם ה'? ,
הוי אומר: זו שירה".
המצווה הכ"ד
הציווי שנצטוו הכהנים (בלבד) לרחוץ ידיהם ורגליהם כל פעם שיצטרכו להיכנס להיכל או לקרב לעבודה - וזו היא מצוות קידוש ידיים ורגלים.
והוא אמרו יתעלה: "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם בבאם אל אהל מועד" (שמות ל, יט-כ).
ומצוות עשה זו חייב על העברה עליה מיתה בידי שמים, כלומר: שכהן ששמש במקדש אם לא רחץ ידיים ורגלים - חייב מיתה בידי שמים;
והוא אמרו יתעלה: "ירחצו מים ולא ימתו" (שם).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בשלמות בפרק ב' מזבחים.
המצווה הכ"ה
הציווי שנצטוו הכהנים להדליק הנרות תמיד לפני ה'.
והוא אמרו יתעלה: "באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדות יערך אתו אהרן ובניו" (שם כז, כא) - וזוהי מצוות הטבת הנרות.
וכבר נתבארנו כל דיני מצווה זו בפרק ח' ממנחות ובפרק א' מיומא ובמקומות במסכת תמיד.
המצווה הכ"ו
הציווי שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום.
והוא אמרו יתעלה: "כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (במדבר ו, כג).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק האחרון ממגילה ומתענית ובפרק ז' ממסכת סוטה.
המצווה הכ"ז
הציווי שנצטווינו לשים לחם הפנים לפני ה' תמיד.
והוא אמרו יתעלה: "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד" (שמות כה, ל).
וכבר ידעת לשון התורה בנתינת לחם חדש כל שבת, ושיהא עמו לבונה, ושיאכלו הכהנים מה שנעשה בשבת הקודמת.
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפי"א ממנחות.
המצווה הכ"ח
הציווי שנצטוו הכהנים לתן את הקטורת בכל יום פעמים על מזבח הזהב.
והוא אמרו יתעלה: "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את הנרת יקטירנה ובהעלת אהרן את הנרת בין הערבים יקטירנה" (שם ל, ז-ח).
וכבר נתבארנו דיני קטורת זו ועשייתה ותיאור ההקטרה בה בכל יום בריש כריתות ובמקומות במסכת תמיד.
המצווה הכ"ט
הציווי שנצטווינו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד,
והוא אמרו: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו) וזה לא יתכן אלא על ידי [מה] שציווה להתמיד ולשים את העצים בכל בקר ובין הערבים, כמו שנתבאר בפרק ב' מיומא ובמסכת תמיד. ובפרוש אמרו: "אף על פי שהאש מצויה מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק ד' מכיפורים ובפרק ב' מתמיד, רצוני לומר מצוות מערכות האש הנעשית בכל יום במזבח.
המצווה המשלימה שלשים
הציווי שנצטוו הכהנים להסיר את האפר בכל יום מעל גבי המזבח וזוהי שקוראים: "תרומת הדשן".
והוא אמרו יתעלה: "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד וגו' והרים את הדשן" (שם שם, ג,).
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בכמה מקומות במסכת תמיד וכיפורים.
מצוות עשה
ציטוט ההודעה
