המצווה הרס"ה
האזהרה שהזהרנו מלהעסיק מחשבותינו בתחבולות איך לרכוש קנין זולתנו מאחינו, וזהו אמרו יתעלה: "לא תחמד בית רעך" (שמות כ, יז).
ולשון המכילתא:"לא תחמד - או אפילו חימוד בדיבור?
תלמוד לומר: 'לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך' (דברים ז, כה),
מה להלן עד שיעשה מעשה, אף כאן נמי עד שיעשה מעשה".
הנה נתבאר לך שלאו זה מזהיר מלעשות תחבולות כדי שנשיג לעצמנו דבר שחמדנו מרכוש אחינו, ואפילו בקניה ומתן דמים מרבים - שכל זה עברה על "לא תחמד".
המצווה הרס"ו
האזהרה שהזהרנו מלתלות מחשבותינו בחימוד רכוש זולתנו ולהתאוות לו, לפי שזה יביא לידי עשיית תחבולה לרכישתו, וזהו לשון הלאו שבא בעניין זה.
אמר: "ולא תתאווה בית רעך" (שם ה, יח). ואין שני הלאווין עניין אחד, אלא
הלאו הראשון והוא "לא תחמד", מזהיר מלרכוש קנין זולתנו
והלאו השני מזהיר אפילו על התאווה והחימוד בלבד.
ולשון המכילתא:"לא תחמד בית רעך' ולהלן הוא אומר: 'לא תתאוה בית רעך' -
לחייב על התאווה בפני עצמה ועל החימוד בפני עצמו".
ושם אמרו:"מנין שאם התאווה אדם סופו לחמוד?
תלמוד לומר: 'וחמדו שדות וגזלו'" (מיכה ב, ב).
פירוש דבר זה: שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם השליט מחשבתו עליו ונתאווה לו - הרי עבר על אמרו יתעלה: "לא תתאוה".
ותתחזק בו אהבת אותו הדבר עד שיעשה תחבולה להשיגו, ולא יחדל מלפיסו ולהכביד עליו למכרו או להחליפו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר יקר.
ואם ישיג דבר זה - הרי עבר גם על "לא תחמד" כשירכש אותו הדבר שהיה של חברו שלא היה לו עניין במכירתו, אלא שהכביד עליו ועשה תחבולה עד שהשיגו. ונמצא שעבר על שני לאווין, כמו שביארנו.
ואם נמנע זה מלמכור ולקבל חליפין מחמת חיבתו לאותו הדבר, הרי אז לוקחו בחזקה ובאונס מחמת התחזקות אהבת אותו הדבר בנפשו, והרי אז עבר גם על "לא תגזל".
והתבונן בעניין זה במעשה אחאב ונבות. הנה נתבאר לך ההבדל בין אמרו "לא תתאוה" ובין "לא תחמד".
המצווה הרס"ז
האזהרה שהזהר השכיר מלאכול בשעת עבודתו מן הדבר שהוא עובד בו אם הוא עובד במחבר לקרקע.
והוא אמרו יתעלה: "וחרמש לא תניף על קמת רעך" (דברים כג, כו),
אמרו:"חרמש - לרבות כל בעלי חרמש ובשעת חרמש",
כלומר: בזמן הקציר לא תקצור לעצמך. וידוע שפסוק זה לא בא אלא בשכיר ושאמרו "כי תבא" - פירוש כי תבוא שכיר, כמו שאמר התרגום: הרי תתגר.
ובפרק ז' מבבא מציעא אמרו:"אלו אוכלין מן התורה: העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה".
ושם נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה הרס"ח
האזהרה שהוזהר השכיר מלקחת ממון מעבידו נוסף על אכילתו.
והוא אמרו יתעלה: "ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן" (שם, כה).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מבבא מציעא. ושם נתבאר מה שהוא רשאי לאכל ומה שאינו רשאי לאכל;
ואם אכלו - הרי עבר על מה שנאמר: "ואל כליך לא תתן".
המצווה הרס"ט
האזהרה שהזהרנו מלהתעלם מן האבדה, אלא נקחנה ונחזירנה לבעליה.
והוא אמרו יתעלה: "לא תוכל להתעלם" (שם כב, ג).
וכבר ביארנו אמרם במכלתא בעניין האבדה:"נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה".
ולשון הגמרא:"השב אבדה עשה ולא תעשה הוא".
ובמשנה תורה כפל את הלאו בעניין זה ונאמר בו לאו מיוחד
והוא אמרו יתעלה: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים וגו'" (שם, א).
ובספרי:",לא תראה את שור אחיך' - מצוות לא תעשה ולהלן הוא אומר: 'כי תפגע' (שמות כג, ד) - מצוות עשה"
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפ"ב מבבא מציעא.
המצווה המשלימה ר"ע
האזהרה שהזהרנו מלעזוב את הנלכד במשאו מעכב בדרך, אלא נעזרהו ונפרק מעליו עד שיתקן משאו, ונגביה עמו את משאו, או על גבו או על בהמתו, כמו שנתבאר בדיני מצווה זו, והוא אמרו: "וחדלת מעזב לו" (שם, ה).
ולשון המכילתא:"וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו',
נמצינו למדין שהוא עובר על עשה ועל לא תעשה".ובא עוד לאו מיוחד בעניין זה והוא במשנה תורה:
"לא תראה את חמור אחיך וגו'" (דברים כב, ד).
וספרי:"לא תראה את חמוך אחיך' וכו' - מצוות לא תעשה
ולהלן הוא אומר: 'כי תראה חמור שנאך' (שמות כג, ה) - מצוות עשה".
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפ"ב מבבא מציעא.
המצווה הרע"א
האזהרה שהזהרנו מלרמות במדידת הקרקעות ובמידות ובמשקלות,
והוא אמרו: "לא תעשו עול במשפט במידה במשקל ובמשורה" (ויקרא יט, לה).
עניין הפסוק כפי שבא בקבלה:לא תעשו עוול במשפט המידה.
והוא אמרם בביאור עניין לאו זה:"'לא תעשו עול במשפט', אם לדין - כבר אמור;
אם כן למה נאמר במשפט?
מלמד שהמודד נקרא דין".
ושם אמרו:"במדה זו מדידת הארץ",
כלומר מדידתה ותשברתה שיעשה את זה כפי מה שמחייבים מופתי ההנדסה בדיוק המידות וידיעת הדרכים הנכונים בהם, ואל יעשה את זה בדרכי השערה שאין בהם אמת כדרך שעושים רב הפקידים;
ומשקל - כולל המשקלות והמאזנים.
המצווה הרע"ב
האזהרה שהזהרנו מלהחזיק משקלות ומידות חסרים אצלנו בבתינו ואף על פי שלא נשתמש בהם במקח וממכר.
והוא אמרו יתעלה: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה" (דברים כה, יג), וכן איפה ואיפה.
ולשון גמרא בבא בתרא:"אסור לאדם שישהה מידה חסרה או יתרה בתוך ביתו ואפילו היא עביט של מימי רגלים".
ואל תחשוב שאמרו: "לא יהיה לך איפה ואיפה, ולא יהיה לך אבן ואבן" - שתי מצוות, לפי ששני הלאווין נאמרו להשלמת דיני המצווה, כדי לכלול שני מיני המדידה שהם המשקל והמידה, כאילו אמר: לא יהיו לך שתי מדות לא במשקל ולא במידה, כדרך שביארנו במצוות עשה.
ואמרו:"לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן לא יהיה לך איפה ואיפה"
כמו אמרו:"לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך" (שם כג, כ)
שהוא לאו אחד, שכלל בו מינים רבים שדן בכולם עניין אחד עצמו.
ואין המצוות מתרבות בכפל "ולא" אם העניין אחד, כמו שהקדמנו בכלל התשיעי. וכבר קדם לך דומה לזה במצווה המשלימה מאתים ממצוות לא תעשה, והוא אמרו: "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאר".
המצווה הרע"ג
האזהרה שהזהר הדין מלעשות עוון בדין,
והוא אמרו: "לא תעשו עול במשפט" (ויקרא יט, טו).
ועניין לאו זה שלא יעבור על הגדרים שגדרה תורה בחיוב דבר או בפטור ממנו.
המצווה הרע"ד
האזהרה שהוזהר הדין מלקחת שוחד מבעלי הדין אפילו לדון בצדק,
והוא אמרו: "ושחד לא תקח" (שמות כג, ח).
וכבר נכפל הלאו בעניין זה.
ובספרי:"לא תקח שחד אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בסנהדרין.
המצווה הרע"ה
האזהרה שהזהר הדין מלשאת פני אחד מבעלי הדין בשעת הדיון, אפילו היה אדם נכבד מאד וגדול המעלה, ואל יכבדנו הדיין אם בא לדין עם בעל דינו ואל יראה שהוא מגדלו ומכבדו.
והוא אמרו יתעלה: "[ו]לא תהדר פני גדול" (ויקרא יט, טו).
ובספרא:"שלא תאמר עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה היאך אבישנו ואראה בב(ו)שתו,
על אחת כמה וכמה שאינו מביישו - לכך נאמר: לא תהדר פני גדול".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בסנהדרין ושבועות.
המצווה הרע"ו
האזהרה שהוזהר הדיין מלירוא מאדם מזיק בליעל ורע המידות עד שלא יפסוק עליו דין צדק, אלא חייב לפסוק ולא יחוש למה שיקרה לו מן הנזקיים מאותו אדם.
אמר יתעלה: "לא תגורו מפני איש" (דברים א, יז).
ולשון ספרא:"לא תגורו מפני איש,
שמא תאמר מתיירא אני מאיש פלוני
שמא יהרוג את בני,
שמא ידליק גדישי,
שמא יקצוץ את נטיעותי -
תלמוד לומר: לא תגורו מפני איש".
המצווה הרע"ז
האזהרה שהוזהר הדין מלחמול על המסכן בשעת הדין עד שיזכהו בדבר שאינו מגיע לו, דרך רחמנות, אלא ישווה בין העשיר לעני והאביון ויחייבנו לשלם מה שיטל עליו,
והוא אמרו: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג).
וכבר כפל את הלאו בעניין זה בלשון אחר ואמר: "לא תשא פני דל" (ויקרא יט, טו).
ולשון ספרי:"שלא תאמר: עני הוא זה הואיל ואני והעשיר הזה חייבין לפרנסו
אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות -
תלמוד לומר: לא תשא פני דל".
המצווה הרע"ח
האזהרה שהוזהר הדין מלהטות את הדין על אחד מבעלי הדין אם ידע שהוא אדם רשע בעל עברות, הזהיר יתעלה מלהענישו בעוות הדין.
והוא אמרו יתעלה: "לא תטה משפט אבינך בריבו" (שמות כג, ו).
ולשון המכילתא:"רשע וכשר עומדין לפניך לדין, שלא תאמר הואיל ורשע הוא אטה הדין עליו -
תלמוד לומר: 'לא תטה משפט אבינך בריבו',
'אביון' הוא במצוות",
כלומר: אף על פי שהוא אביון במצוות - לא תטה את דינו.
המצווה הרע"ט
האזהרה שהוזהר הדיין מלחמול על מי שהרג את חברו או חסרו אבר מאבריו, כלומר: בתשלום הקנסות. שלא יאמר: זה עני וקטע את ידו של זה או אבד עינו שלא בכוונה, ויחון וירחם עליו בתשלום דמי הזקו בשלמות.
והוא אמרו בזה: "ולא תחוס עינך נפש בנפש עין בעין שן בשן יד ביד רגל ברגל" (דברים יט, כא).
וכבר נכפל הלאו בזה ואמר: "לא תחוס עינך [עליו] ובערת דם הנקי מישראל" (שם, יג).
המצווה המשלימה ר"פ
האזהרה שהוזהר הדיין מלהטות בדונו גרים ויתומים,
והוא אמרו: "לא תטה משפט גר יתום" (שם כד, יז).
הנה נתבאר לך שהמטה משפט אדם מישראל עובר בלאו אחד והוא אמרו: "לא תעשו עוול במשפט" (ויקרא יט, טו);
ואם הטה משפט גר - עובר בשני לאווין.
ובספרי:"לא תטה משפט גר, מלמד שכל המטה משפט גר - עובר בשני לאווין.
ואם היה גר יתום - עובר בשלשה לאווין".
המצווה הרפ"א
האזהרה שהוזהר הדיין מלשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו,
והוא אמרו: "לא תשא שמע שוא" (שמות כג, א).
לפי שעל הרוב יהיו דברי בעל דין שלא בפני בעל דינו - שוא, ולפיכך הוזהר הדיין מלשמוע אותם הדברים כדי שלא יהיה בדעתו מושג בלתי נכון ובלתי אמיתי.
ולשון המכילתא:"לא תשא שמע שוא - אזהרה לדין שלא ישמע מבעל דין עד שיהא בעל דינו עמו;
אזהרה לבעל דין שלא ישמיע דבריו לדין עד שיהא חברו עמו".
ובאזהרה על עניין זה בעצמו אמר: "מדבר שקר תרחק" (שם, ז), כמו שנתבאר בפרק ד' משבועות.
ובכלל לאו זה אמרו עוד: אזהרה למספר לשון הרע, ומקבל לשון הרע, ומעיד עדות שקר, כמו שנתבאר במכות.
המצווה הרפ"ב
האזהרה שהוזהר הדיין מללכת אחר דעת הרוב אם הרוב אדם אחד בלבד. ופירוש העניין הזה, שאם נפלה מחלוקת בין הדיינים בחוטא: מקצתם אמרו שהוא חייב מיתה ומקצתם אמרו שאינו חייב מיתה, והיו המחייבים יתרים במנין על המזכים איש אחד - אסור להרוג אותו החוטא,
והזהיר ה' את הדין מלהרגו עד שיהו המחייבים יתרים על המזכים - שנים. והוא אמרו: "לא תהיה אחרי רבים לרעת" (שם, ב), כלומר: לא תלך אחר כל רוב שיארע, בגזר דין המוות, וזהו עניין אמרו במיוחד "לרעות".
ולשון המכילתא:"אחד עשר מזכין ושנים עשר מחייבין שומע אני יהא חייב -
תלמוד לומר: לא תהיה אחרי רבים לרעת".
ושם אמרו:"הטותך לטובה על פי אחד, הטותך לרעה על פי שנים".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מסנהדרין.
המצווה הרפ"ג
האזהרה שהוזהר הדיין מלילך אחר סברת דיין אחר, דרך הסמכות עליו בחיוב המחייב או זיכוי הזכאי, בלי שיבחון הדבר בעצמו לפי חקירתו וסברתו מתוך יסודות הדין.
והוא אמרו: "ולא תענה על רב לנטת" (שם).
הכוונה בזה: אל תבקש בריב, הנטיה בלבד, והוא: שתטה עם הרוב או עם הגדולים, ותשתוק ממה שיש בדעתך באותו הדין.
ולשון המכילתא:"לא תענה על רב לנטת, שלא תאמר בשעת מנין: דיי שאהיה כר' איש פלוני -
אלא אמור מה שלפניך.
יכול אף דיני ממונות כן -
תלמוד לומר: אחרי רבים להטת" (שם).
וגם מן הלאו הזה נלמדה האזהרה למלמד זכות שלא יחזור וילמד חובה,
אמרו יתעלה: "[ו]לא תענה על רב לנטת",
כלומר: לא יהא דברך בו להטות אותו לחובה.
וכן אין פותחין בדיני נפשות לחובה, שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטות".
וכן מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה.
וכן אין מתחילין מן הגדול
- כל הדברים האלה נלמדו ממה שנאמר: "[ו]לא תענה על רב לנטת",
כמו שנתבאר בפרק ד' מסנהדרין ושם נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה הרפ"ד
האזהרה שהוזהר בית דין הגדול או ראש גלות מלמנות דיין שאינו בקי בחכמת התורה וימנה אותו בגלל מעלות שיש בו, הרי הוא מוזהר על כך; אלא אין מביטים במנויים התורניים אלא לבקיאות האדם בחכמת התורה וידיעת ציווייה ואזהרותיה והתנהגותו במעשים המתאימים לכך.
והאזהרה מלמנות ממונה בגלל מעלות אחרות היא אמרו יתעלה: "לא תכירו פנים במשפט" (דברים א, יז)
ולשון ספרי:"לא תכירו פנים במשפט - זה הממונה להושיב דינין",
כלומר: שאזהרה זו אינה אלא לאדם שיש לו הרשות למנות דיינין על ישראל, שהוזהר מלמנותם בגלל דבר מכל מה שהזכרנו לעיל.
אמרו: שלא תאמר:איש פלוני נאה אושיבנו דיין,
איש פלוני גבור אושיבנו דיין,
איש פלוני קרובי אושיבנו דיין,
איש פלוני הלווני ממון אושיבנו דיין,
איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין,
ונמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע - לכך נאמר: "לא תכירו פנים במשפט".
המצווה הרפ"ה
האזהרה שהזהרנו מלהעיד שקר,
והוא אמרו: "לא תענה ברעך עד שקר" (שמות כ, טז).
וכבר כפל לאו זה בלשון אחר ואמר: "עד שוא" (דברים ה, יז).
והעובר על לאו זה הרי גזר עליו הכתוב: "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו" (שמות יט, יט).
ולשון המכילתא:"ולא תענה ברעך וגו' - אזהרה לעדים זוממין".
ויש בלאו זה מלקות, כמו שנתבאר בסוף מכות. ושם נתבארו דיני מצווה זו.
המצווה הרפ"ו
האזהרה שהוזהר הדיין מלקבל עדות אדם רשע ולעשות על פי עדותו.
והוא אמרו יתעלה: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" (שמות כג, א),
בא הפירוש:"אל תשת רשע עד, אל תשת חומס עד"
להוציא את החמסנים ואת הגזלנים שהן פסולין לעדות,
שנאמר: "לא יקום עד חמס באיש" (דברים יט, טז).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מסנהדרין.
המצווה הרפ"ז
האזהרה שהוזהר הדין מלקבל עדות הקרובים, זה לזה או זה נגד זה.
והוא אמרו יתעלה: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות" (שם כד, טז).
בא הפירוש המקבל בספרי:"שלא יומתו אבות על עדות בנים ולא בנים על עדות אבות".
והוא הדין לדיני ממונות, אלא שנזכר בדיני נפשות דרך הפלגה.
שלא נאמר: כיון שיש כאן איבוד נפש אין הקרוב חשוד על כך ונעשה על פי דבריו, כיון שעדותו היא לאבוד נפש קרובו ואין כאן מקום לחשד. לפיך הביא למשל את הקרובים שאהבתם חזקה וגדולה ביותר, והיא אהבת האב לבן והבן לאב,
ואמרו:אפילו עדות האב על הבן ואפילו היא לחייבו מיתה לא נקבל - וזו היא גזרת הכתוב שאין לה טעם כלל, והבן זאת.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מסנהדרין.
המצווה הרפ"ח
האזהרה שהזהרנו מלענוש או להוציא ממון בעדות עד אחד, אפילו היה בתכלית הכשרות.
והוא אמרו יתעלה: "לא יקום עד אחד באיש לכל עוון ולכל חטאת" (דברים יט, טו).
אמרו:"לכל עוון אינו קם, אבל קם הוא לשבועה".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במקומות מפזרים ביבמות וכתובות וסוטה וגיטין וקידושין ומקומות שונים בסדר נזיקין.
המצווה הרפ"ט
האזהרה שהזהרנו מלרצוח זה את זה.
והוא אמרו: "לא תרצח" (שמות כ, יג; דברים ה, יז).
והעובר על לאו זה - נהרג בהכאה מן הצוואר.
אמר יתעלה: "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד). וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ט' מסנהדרין ובפרק ב' ממכות.
מצוות לא תעשה
ציטוט ההודעה
