צלבנו אותו על חוסר לויאליות, אבל הרצון העז לנצח גדול מהכל. סליחות

נהנינו לשנוא אותו. צלבנו אותו, ביקרנו אותו, קטלנו אותו וחתכנו אותו. הפכנו אותו מהגיבור האולטימטיבי לנבל הגדול בהיסטוריה. אני, אתה, את, אתם. כולנו. כי הרי מי מעז כך בשיא הקריירה לנטוש את הבית, את המקום בו הוא הפך לטוב בעולם, לטובת... מקום אחר, בו הוא יוכל לזכות, נניח, באליפות. שמחנו לאידו כמעט בכל החטאה, בכל איבוד כדור, בכל סדרת גמר שברחה לו מבין הידיים. ודווקא אחרי שקרה מה שבערך לא רצינו שיקרה אף פעם, והטבעת הונחה על אצבעו, הגיע הזמן לעצור, להתפכח, לקחת נשימה עמוקה ולבקש סליחה מלברון ג'יימס.

בקיץ 2010, כשהוא הטיל את הפצצה ועזב את קליבלנד, השוק היה עצום. כי הרי הקאבס היו הוא, והוא היה הקאבס. כל אוהיו הוצפה בתמונותיו של יקיר העיר, שהיה אמור, על פי כל תסריט הוליוודי רומנטי ודביק במיוחד, להביא את האליפות לאחת מנמושות ה-NBA. זה היה כאילו חיבור משמיים, סוג של חתונה קתולית. ודווקא אז הוא נטש, למגינת לבם של כל חובבי סיפורי הסינדרלה, ומסמל לאהבה ורוח הספורט הוא הפך בין לילה לבוגד.



לכתבה המלאה: http://www.sport5.co.il/HTML/article...03.129853.html


אכן הרבה צלבו את לברון, ירדו עליו ומחו נגד מה שעשה.
אבל אני חושב שלברון עשה בשכל, בסה"כ שחקן ענק שרוצה להיזכר.
גם לשחקן ברמה של לברון מגיע לקחת אליפות, והוא לא חייב לעשות הכל למען הקהל.

מה דעתכם על נושא לברון מהמעבר מהקבלירס ועד היום?