שבוע טוב לכולכם!

טוב, אחרי המון זמן שלא פרסמתי כאן, חזרתי...

הסיפור נתכב כתוצאה מערב של שיעמום, הרעיון הגיע מאחי הקטן (שהיה במצב כפית )
הערות תתקבלנה בברכה!

~*~

איש אחד הלך, הלך, הלך, הלך, הלך...

~*~

ללכת, ללכת, רגל אחת לפני הרגל השניה . עוד צעד, ועוד אחד, ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין... סמואל נהנה מהקצב האוטומטי, כמעט מכני, שיצרו רגליו. הוא התענג על האפשרות לצאת להליכות ארוכות כל בוקר, לפני העבודה. הן נתנו לו מרווח זמן למחשבה בעולם ההייטק – מקום שבו כולם לחוצים כל הזמן. כבר עכשיו יש לו שני פרויקטים גדולים לארגן, אחד עם האמריקאים ואחד בקשר לפטנט ההוא, שצריך להגיש למדען הראשי. הוא צריך לזכור לומר לתומר לשים את הקבלות על הארוחה עם האמריקאים בקלסר הירוק... אבל יש לו עוד קצת זמן עד אז. לדרוך, לדרוך, ללכת על הדשא בצעדי הליכה מהירים, כמעט ריצה. מירה אשתו אף פעם לא התלהבה מההליכות הארוכות האלו, היא אף פעם לא נהנתה מספורט, אבל הוא כמעט לא יכל לחיות בלי זה. סמואל שאף לתוכו את אוויר הבוקר הצלול של שדרות. רק ששום דבר לא יהרוס את הבוקר הנפלא הזה, הוא חשב לעצמו, שיהיה לנו יום אחד שלם בלי צבעים-אדומים ופיצוצים למיניהם, שנהיה רק אנחנו כאן – האנשים, הדשא והשקט. צעד, צעד, צעד, צעד. מעניין עם תומר כבר הגיע, הוא תהה בינו לבין עצמו, אמנם הוא רק סטודנט – אבל אין כמוהו! המשרד העצמאי של סמואל היה כל כך מבולגן, שהמנהל בעצמו לא היה יכול להשתלט על כל העבודה. ככה זה איתו. מירה אשתו תמיד אמרה לו "סמואל – יום אחד אתה עוד תשכח איפה שמת את המוח שלך!". כן, כזה מין שכחן הוא היה... ואם כבר מדברים על שכחה. סמואל הציץ בשעון שלו ונחרד לגלות שהשעה עשר כבר הגיעה. תומר כבר מחכה לו בשיפודיה, כמו שהם קבעו. מחשבה מהירה קבעה שהוא כבר לא יספיק לחזור הביתה ולהביא את האוטו, הוא יאסוף את תומר ברגל. כמעט בלי להיות מודע לכך, הוא שינה כיוון לעבר השיפודיה. ימין. שמאל. ימין. שמאל. לא נורא, שדרות היא עיר קטנה יחסית. זו רק רבע שעה של הליכה, הילד יסתדר. אחח... יבורך הילד הזה. מה הייתי עושה בלעדיו? סמואל הגביר קצב והמשיך להרהר...

~*~

מחשבות אקראיות שעברו במוח של תומר, סטודנט למדעי המחשב, באותו בוקר גורלי:
טוב, זה היה די ברור שהוא יאחר גם היום. הוא תמיד מאחר, אני כבר מכיר אותו. אחלה מעסיק, אבל הזמנים שלו לא משהו... טוב, בשביל זה הוא שכר אותי, לא? בשביל לסדר לו את המשרד. ואת החיים. מעניין באמת לדעת מי היה מזכיר לו לצאת לאכול צהרים לפני שהגעתי. הוא הרי כל כך מסור ל"רינטק בעמ" שאם לא הייתי קונה לנו ארוחת צהרים, הוא היה אוכל רק בערבים. הממ... מה נקנה הפעם? פרגיות? אממ... לא, לא בא לי. קבאב? אולי. בעצם לא, לא. בא לי שניצל. יאללה, שיהיה – "אחי, תעשה לי שני באגטים עם שניצל!"
אוף, למה הוא תמיד חייב לאחר?!

~*~

בום.

~*~

סמואל התחיל להתנשם כשקצב ההליכה שלו דמה יותר למירוץ אולימפי מאשר לטיול רגלי של בוקר. השיפודיה כבר ממש כאן, מאחורי הבלוק הזה. רק שתומר לא ייפגע מהאיחור יותר מדי... הוא צריך להפסיק לאחר. כן. ממחר – הוא הולך לשים לב לשעון הרבה יותר! אין יותר דבר כזה, לְאחר, הוא מוחק את המילה הזו מהלקסיקון שלו. רק עוד כמה מטרים, רק עוד קצת... והנה, השיפודיה כבר התגלתה מולו, שלט הניאון שלה מכריז "משה שיפודים" ליד לוגו ענק של פפסי. מהיום – אני מגיע בזמן! סמואל שלח יד אל הידית כשפתאום
"בום!"
פיצוץ מטורף, זה היה בום מארץ הבומים! כל המציאות רעדה ושיקשקה והתפוצצה לאלפי חתיכות קטנטנות של מציאויות חלופיות, וסמואל שכב על הגב, בלי יכולת לזוז.
מאוחר יותר הוא ייזכר שהדבר הראשון שהוא חשב עליו היה "יימח שמם של הערבים האלו!".
המחשבה השניה שחלפה לו בראש היתה "איך זה שלא הפעילו את הצבע-האדום?! זה היה ממש מסוכן, פיצוץ בתוך העיר!"
ואז סמואל התעלף.

~*~

שניצל

~*~

"אחי, נפל לך פה שניצל."
"תודה, אחי"
תומר תופף בעצבנות על השולחן, נו כבר – מה קורה עם הבוס שלו?!
בינתיים, ממולו, המוכר החביב ניסה להעלים את המבוכה מהשניצל שנפל בטעות, ולעזור לו לבחור את סנדוויץ' חלומותיו –
"חומוס חריף?"
"כן"
"טחינה?"
"לא"
"צ'יפס?"
"כן". במחשבה שניה - "שים הרבה". שיהיה טעים.
"סלט?"
"כן"
"עוד משהו?"
"יש לכם רטבים?" תומר שמע מהחבר'ה שיש רוטב אחד שהולך ממש טוב עם עוף. צ'ימיצ'ורי, צ'ימיצ'אלי, משהו כזה...
"תבחר – יש לנו פסטו, אלף האיים, צ'ימיצ'ורי, רוטב שום..." המוכר דקלם בקול משועמם, בטח בפעם המיליון שהוא חוזר על הרשימה הזו.
צ'ימיצ'ורי! ככה קוראים לזה.
"תשים קצת צ'ימיצ'ורי, ננסה פעם אחת..."
תומר ראה את המוכר מוזג במיומנות עיגולים של רוטב ירוק לתוך הסנדוויץ' שלו, שעכשיו חיכה רק לשניצל שייכנס פנימה וימלא את הבאגט בניחוחות פריכים של שמן טיגון.
"ומה לשים לך בשני?" המוכר קטע את שרעפיו.
"אממ..." מה אדון סמואל אוהב? סלט, כמובן. עוד משהו? תומר לא היה בטוח.
"יודע מה, שים לי רק סלט ורוטב אלף האיים. זהו." נקווה שיהיה בסדר.
"אז סגרנו", אמר לו המוכר, "זה יוצא שלושים וארבע".
"אוקיי", אמר תומר ושלח יד לכיוון הארנק שלו, בזמן שהמוכר הרים את השניצל מקודם וזרק אותו לתוך תבנית השמן הרותח, ואז התכופף לקחת שניצל נוסף פנימה.
המטבעות חיכו בידו של תומר.
נו, איפה הבוס?! אף פעם לא יצא לו לאחר כל כך הרבה...

~*~

רגע, שניצל?!

~*~

סמואל שכב על הגב ולא יכל לזוז. מולו, אורות הניאון של השיפודיה האירו בדיוק עליו וכאבו בעיניו. לידו אנשים המשיכו ללכת כאילו כלום. תזמינו משטרה! הוא ניסה לצרוח, אמבולנס – משהו! אבל שום קול לא יצא מגרונו. סמואל ניסה להתרומם, אבל לא הצליח. הוא הרגיש דבוק בצורה משונה למשטח הזה – מה שלא יהיה – שעליו נפל, בפיצוץ ההוא.
"אחי, נפל לך פה שניצל"
"תודה, אחי"
רגע, זה היה קולו של תומר! אני מקווה שהוא לא נפגע גם הוא! אבל לא, הוא נשמע רגיל. קצת חסר-סבלנות, כרגיל, אבל שום דבר שהצביע על בעיה כלשהי.
רגע של חושך ואז עוד רגע של אור, בזמן שמישהו הרים את סמואל לתוך בריכה של חתיכות ורודות. סוף-סוף, מישהו הזמין אמבולנס. אבל איפה שמו אותי?
בינתיים סמואל יכול היה לשמוע את העובד שלו קונה לשניהם ארוחת צהרים. ("חומוס חריף?" "כן" "טחינה?" "לא"... מעניין כמה פעמים יוצא לישראלי הממוצע לעבור את הטקס הזה, סמואל תהה לעצמו)
סמואל עוד הספיק לשמוע "זה יוצא שלושים וארבע", מפי המוכר, לפני שיד נעלמת הניפה אותו שוב באוויר והכניסה אותו לתוך בריכה אחרת (משהו כאן ממש מוזר, אנ'לא חושב שיש בריכות בתוך אמבולנסים, נכון?).

חם!
חמחמחמ-חאםם!!!
סמואל הרגיש את הגוף שלו מתמתח, מתקשח ומזהיב. שמן לוהט הקיף אותו מכל עבר, ממלא אותו בריח שמחק כל ריח אחר. משהו פנימי בגוף שלו התעוות והשתנה. סמואל בהחלט לא היה בתוך אמבולנס, את זה הוא הבין עכשיו.
מה מתרחש כאן?!

~*~

בינתיים, אי-שם בין העננים, פיה מרושעת הסתכלה בנעשה וציחקקה חרש לעצמה. היא סימנה "וי" קטן ברשימה זעירה שהיתה לה והתעופפה הלאה, אל הקונדס הבא.

~*~

שעתיים עברו. תומר כבר מזמן חזר הביתה. הוא ניסה לתפוס את סמואל בכל מקום, אבל מירה אשתו אמרה שהוא לא חזר מריצת הבוקר שלו, וכשהוא הלך ל"רינטק בעמ" הוא גילה שהמשרד סגור. הוא הרגיש קצת לא נעים, כי נראה היה לו שהוא הלחיץ את מירה. השעה אחת כבר התקרבה בצעדי ענק, ותומר הרגיש רעב. הוא שלח יד אל השקית שהביא איתו מהשיפודיה...

~*~

אז... מה דעתך?