אורן זריף הצליח לשכנע את סלוצקי ודומינגז להגיע לבאר-שבע ולשמח את החיילים. אולי זו הייתה ההבטחה שלו להזיז את הטילים, אבל גם לאחר מספר אזעקות הם הגיע למסקנה שהיה שווה



לפני מספר ימים, כשהילרי קלינטון עדיין לא הגיעה להפסיק פה את האש, הטלפון צלצל. אורן זריף היה על הקו. "תארוז, נוסעים לבאר שבע", אמר הזרזיף. "טילים, איך באר שבע?", שאלתי מתחת למיטה בממ"ד. התשובה לא איחרה לבוא. 3 צפירות של המונית ואנחנו בדרכים.

אנחנו יושבים שם עם דן שפירא, אבי מלר, ואפליקציה שמעדכנת על נפילות. אנחנו חוצים את קו הטילים - ראשון לציון. זריף שוב בטלפון מעביר מסר מרגיע. "הצלחתי להעביר שדר מיוחד שיזיז את כל הטילים לשטחים פתוחים", הוא אמר. "אין לכם מה לחשוש נתראה בבאר שבע".

בכניסה לעיר קיבל אותנו המטח הראשון. סלוצקי, אבי מלר ודן שפירא רצו לבניין סמוך. דומינגז ירד לתוך בור תשתיות של בזק, 13 מטר בתוך האדמה. אחר כך החלפנו חוויות במונית. דומינגז הביא 6 קילו של סיבים אופטיים, וסלוצקי סיפר שבחדר המדרגות הם פגשו דייר מקומי שיצא עם מגבת חצי ערום וביקש מדן שפירא הסברים על הסדרה. לא עניינו אותו הטילים והאזעקות - רק למה הוא לא התנהג יפה לשייע. צודק. אם כל הכבוד לחמאס בוא נשאר בפרופרציות.

הגענו למוקד של הוט. איזו התקהלות, איזו שמחה. מצטלמים, מחייכים שרים, וברקע צבע אדום. "אפוקליפסה עכשיו". אחרי שהפכנו את המוקד לאולם שמחות יצאנו לפגוש חיילים. רון שובל לקח את המיקרופון ומכאן אתם בטח מתארים לעצמכם .מאות חיילים צורחים " זה לא נורמלי".. באמת. היה פשוט לא נורמלי.





דומינגז (צילום: אלדד רפאלי)

ובמעבר חד למה שהיה לנו השבוע. ראשית, ובגלל הרגישות וההתלהמות המלחמתית שהייתה ועודנה סביב, נאמר שהתקרית של סלוצקי עם וואליד באדיר מהפועל ת"א לא הייתה על רקע לאומני - מדובר בדרבי פרטי ויריבות ספורטיבית ארוכת שנים, וההילוך החוזר מוכיח בבירור: הפאול הקליל מאחור אולי חייב צהוב, אבל לא יותר מזה.

המשחק נגד הפועל היה רצוף בתגליות מרעישות: לאחר שבועיים של מחנה אימונים ושלושה משחקים, אורן זריף גילה באופן מפתיע שאסור לכבוש גולים ביד; קובי גילה שקנדה זו לא רק מדינה אלא גם שם של שחקן כדורגל; תיקו 2 מול הפועל כשהכל סביב אדום בוהק זו תוצאה מכובדת.

ונחזור לשגרה: פינת החי והקמעות שפונתה מהבית הותירה מקום לעוד הרבה אגו להשתרבב פנימה ולהתקיים, ולא שהיה חסר. קצת אחרי שההורמונים הזכריים

יצאו לריקודי עמבה מטורפים ב"לימו בס", האידיליה התחילה אט אט להתפוגג. המחנה כמרקחה: שפירא "חיה פצועה" במשבר יורד מהפסים, דומינגז פותח על שייע, ולזריף משתחרר הסעיף. בתום שלושה משחקים, מסדר הפצועים הולך וגדל. מהר מאוד אנו מגלים שאולי לשיר ולספר סיפור אנחנו יודעים, אבל זה ממש לא מספיק מול קבוצת הכדורגל המגובשת של הסופרים והמשוררים. ספרנו שלושה שערים ברשת של "נעים מאוד טום קשתי". האינטלקטואלים עשו לנו בית ספר והשאירו אותנו הרחק מאחור, בצומת ספרים.



סלוצקי (צילום: אלדד רפאלי)