בתחילת שנה שעברה, מעט אחרי שהתחילה העונה הראשונה של "המתים המהלכים", חבר טוב המליץ לי על הסדרה. "זה כמו 'לוסט', אבל בלי כל הבולשיט מסביב", הוא אמר. לא עברו שבועיים וששת פרקי העונה הראשונה היו מאחורי. למען הסר ספק, הסדרה מגוללת את סיפורם של חבורת שורדים בתוך עולם פוסט-אפוקליפטי המאוכלס בזומביס טורפי אדם. מנהיג השורדים הוא לא אחר מאשר ריק גריימס, סגן השריף בעיירה קטנה בגוד אולד ג'ורג'יה. סיפור המסגרת המוכר יחד עם הפקה עשירה ומהוקצעת, נותן לנו סדרה שמצליחה לעורר את בלוטות הבידור והעונג. זו לא הברקת המאה, אבל סדרה כזאת לא חייבת להיות מבריקה באמת, לחלוטין יש מקום לסדרות שערכם הבלעדי הוא בידורי. לפני כמה שבועות שודר בארצות הברית פרק אמצע העונה, וכעת היא בפגרה. לפני שהיא תשוב, חשתי צורך לעשות סדר בדברים שהתעוררו בי בעת הצפייה.

מה שעולה בבירור מצפייה במחצית העונה השנייה הוא שמקבלי ההחלטות רצו שינוי. סדרה על טהרת הבידור חדלה מלהיתפס כאטרקטיבית. זוהי דווקא חשיבה שעשויה להביא לשכלול והתפתחות בסדרה, ולרוב אני בעדה, אך למשימה כזאת צריכים לבוא מוכנים, ולא לאמץ גישה מזלזלת ויומרנית, כפי שנעשה בפועל.

להזדהות עם הזומביס
ראשית, אלמנט הפאן פשוט הוצא מן המשוואה. הזומביס כבר מאוסים, כצפוי – הם כבר לא מפחידים, ובכל מקרה לא מקבלים זמן מסך. איך אפשר שלא להזדהות דווקא איתם? הדמויות שטוחות בלשון המעטה, כשהמעצבנת ביותר הוא בנו של ריק, ילד בן 12 שקוראים לו קארל, שם שההורים שלו נתנו לו כי הם אנשים חולניים ונוראיים. מקום שני אחריו זה דווקא זקן השבט דייל, שגם הוא מעורר חלחלה. באמת, רק תסתכלו על הפרצוף שלו.

האמת שדי קשה להסתכל על מרבית הדמויות בסדרה
בנוסף, השטאנץ כבר ברור – הגיבורים שלנו יושבים ומדברים דיבורי סרק במשך הרבה יותר מדי זמן, על מוות/אלוהים/רובים/כובעי קאובוי. לפתע מישהו נזכר שהוא פשוט חייב תרופה/מזון/בדיקת הריון, שבמקרה יש בשפע בעיירה הסמוכה, בחנות/בית חולים/שוק איכרים שבמקרה מוקף ב"מהלכים". אז מתלבטים, מזיינים את השכל עוד קצת, בסוף הולכים ופוגשים כמה זומביס צמאי דם. מישהו מת, או שלא (עדיף שכן), עוד דיבורים, וחוזר חלילה. לא הושקעו משאבים בגיבוש סיפור קוהרנטי ומשמעותי. במקומו בוזבז רוב הזמן באמצעות דיאלוגים שאמורים לקדם את העלילה. את מאורעות העונה השנייה היה ניתן להכניס לפרק וחצי. לא נעשו מאמצים לפתח את הדמויות ולקרב בינם לבין הצופים, הכתיבה הפכה עצלה ושבלונית, וככלל יש הרגשה שלא חשבו הרבה לפני שהגישו לנו את המוצר המוגמר.

השיחות הפסאודו-מעמיקות שמנהלות הדמויות על האתיקה והמוסר של העולם החדש והאכזרי בו מצאו עצמן, הן משמימות וחסרות תכלית. הנסיונות הנדושים והפתטיים לטלטל את קהל הצופים בדילמות קיומיות בשקל, זוכים לפתרון פלצני במקרה הטוב ומטיפני ובמקרה הרע. האם שווה לחיות בעולם הזה? האם זה מוסרי להביא ילד לעולם הזה? האם נישאר לחפש את הילדה שאבדה על חשבון בטחון שאר הקבוצה? כנראה שהתשובה לכל השאלות היא "לא", אבל רק בגלל שמי בדעה שפויה היה רוצה לחיות עם חבורת הטיפשים הנלעגת והמעצבנת הזאת. באמת, יש כל כך הרבה שיט שזה כבר מבלבל, ואני סוטה מהנושא. עד כאן הזלזול באינטליגנציה של הקהל שאליו כבר הורגלנו. בכלל לא על זה רציתי לדבר.

באולינג לזומבילנד
(* זהירות, ספוילרים עד סוף 2 הפסקאות הבאות)
כל מה שתואר עד כה מלמד על גישה מזלזלת ושטחית, מה שמעודדת התייחסות דומה לסדרה עצמה ולתכניה. הבעיה האמיתית מתעוררת כאשר אין להתייחס בזלזול או בשטחיות לתכנים שהסדרה מציגה. ה"המתים המהלכים" היא לא רק תכנית גרועה – והיו בטוחים, היא גרועה – גם האופן שבו היא עוסקת בנושאים חברתיים ופוליטיים רגישים הינה מנוונת ומסוכנת. הסוגיות והדילמות המוסריות הללו, שהיו אולי יכולות לעורר עניין, זוכות לחצי-טיפול פשטני שנשכח חצי שעה מאוחר יותר. קחו למשל את קארל, שחושק באקדח כדי להגן על עצמו, ואשכרה נוצר סביב הבקשה דיון רציונאלי בין הוריו. לא משנה שהוא הרגע החלים מיריית רובה צייד לבטן. אה, ושהוא בן 12. הויכוח נמוג באיזשהו אופן לא משכנע, ובפרק הבא הילד אוחז באקדח בגודל של הפאלוס של אבא שלו.

כן, ברור לי שזה סוף העולם וכאלה, והחוקים הקונבנציונליים מאבדים מתוקפם, אבל ילד בן 12 עם אקדח? אף אחד לא ראה פה "באולינג לקולומביין" או את הסצינה ההיא ב"עמוק באדמה"? הבחירה התסריטאית הזאת משקפת שאלה מאד רלוונטית במציאות האמריקאנית, ואת ההתעלמות הפתאומית ממנה. שאלה נוספת שנדמה שתזכה לפיתוח מעניין נוגעת למצב הקיומי של הזומביס. האם הם סתם קרניבוריים רצחניים או שמא אנשים מסכנים וחולים שנדבקו במחלה מצערת? הפתרון הפשטני לעניין זה מהול במסרים קסנופוביים. עלמת החן שמסרבת לכנות את הזומביס "מהלכים" ומתנגדת לפיצלוח חסר האבחנה של ראשיהם, מיד נתקפת על ידי "מהלך" כזה בעצמה. מזל שהבחור האסייתי-אמריקאי, שליח הפיצה עם כובע בייסבול היה שם כדי להציל אותה. איזה גבר.

רוצים עוד סטראוטיפים גזעניים? מעולה. יש רדנק מסומם וגזען, ויש לו אח רדנק קטן, חמוד וסבלני, אם כי מאצ'ו בטירוף. יש את האישה המוכה-נוצרייה-האדוקה וגם, כמובן, בחור אחד שחור. אבל הוא חשוב רק לצורכי הפגת אשמה. לא שומעים ממנו עד שהוא נפצע (קרי: נחתך בטעות ממכונית מפורקת) ומתחיל לאכול הזיות קדחתניות. כושי טפשון. בכלל, ברמת הסב-טקסט, הסדרה מלאת מסרים מגדריים מיושנים וסקסיסטיים. דמויות הנשים המרכזיות מיוצגות כעקרות בית דאגניות והיסטריות. או שהן נכנסות להריון אחרי בגידה בבעליהן, או חשות אשמה על כך שלא עזרו בכביסה, או שהן חמות מדי על ההדק, וצריכות איזה זיון טוב על מנת להירגע מרעש האקדחים. עם כל הביקורת כלפי "אבודים", לפחות ג. ג. אברמס השכיל לתת לדמויות שלו נפח ועומק, ולדאוג שלא נשנא אותם. גם בלי הציפייה לפתרון כל השאלות הגדולות לגבי האי וכל זה, היה אפשר ליהנות מתחושת המתח והמסתורין, ובמיוחד מהסיפור האנושי.

זהרו, הם רוצים את המוחות שלנו
כמו המדע הבדיוני, גם על ז'אנר הזומביס נשפכו מילים רבות. גם הוא מהווה מסגרת רווית סמליות המאפשרת בחינת סוגיות אנושיות וחברתיות בסיסיות. ראשית, הזומביס מייצגים את המוות – מתקרבים באיטיות, מתגנבים באישון לילה, עיקשים, ובלתי ניתנים לעצירה. אך מנגד, הם האנטיתזה למוות, ה-undead המונעים על ידי דחפים ראשוניים בלבד. סרטי זומביס, וסיפורי אימה בכלל, נודעים כמייצגים את החרדות הקיומיות ואת התחלואות חברתיות של התקופה. החל מעבדות השחורים באמריקה, דרך גזענות, אפוקליפסה אטומית וכלה בתרבות הצריכה הקפיטליסטית. התסריטאים של "המתים המהלכים" לא עושים שום דבר כזה, לפחות לא במודע. אם משהו, הסדרה משקפת את החרדה המערבית מהאחר, ומהשתלטות הליברליזם על ערכי אמריקה הישנה והטובה. מדאיג יותר מכל, התחושה היא שאנו הצופים לוקחים על עצמנו את תפקיד הזומביס. בוהים במסך עם פה פתוח מלא בריר ומייחלים לכמה רגעי אימה, דם ואקשן שנוכל לאכול ולחזור לתרדמת. איננו שוקלים האם הפירורים האלו שווים את ההשקעה, וכל העת נספגים לתודעתנו מסרים לאומנים-גזעניים סמויים.

אודה שיש לסדרה פוטנציאל. סצנת הסיום של פרק 7 הפנטה אותי ובוימה במיומנות רבה. היא גם הוסיפה רובד נוסף של מורכבות למסרים הנחרצים שראינו עד כה. אני סקפטי לגבי היכולת של צוות הכותבים והמפיקים לעשות משהו כזה בכוונה, אבל מי יודע, אולי מדובר בסימן לבאות עכשיו שהבמאי, הכותב והמפיק הראשי, פרנק דראבונט, מחוץ לתמונה. אולי נזכה לצפות ב"המתים המהלכים" חדשה בפברואר. אולי יעמוד מישהו בחזית שיודע לנצל את התשתית של הסדרה לטובתו ולטוב צופיו. הרי, כשם שהז'אנר עצמו הוא קרקע פורייה להתבוננות חברתית נוקבת ורלוונטית, כך גם מיקום הסדרה בדרום של ארצות הברית טומן בחובו עולם ומלואו של משמעויות. אפשר לראות זאת היטב ב"דם אמיתי", שגם היא עוסקת במתים-מהלכים, אמנם מסוג אחר, ומתייחסת בכבוד וברצינות המתבקשת לנושא שעומד במרכזה – הקוטביות של חיים ומוות.

גם "Death Valley" משחקת עם ערפדים וזומביס באופן סאטירי מעצם מיקום המפלצות האלמותיות בלוס אנג'לס. עוד סדרה שעושה אימה באופן מוצלח למדי, גם אם לא נראה שיש בה הרבה עומק, היא "אמריקן הורור סטורי" המבעיתה והמענגת. יש אימה טובה בטלוויזיה, ואנו זקוקים לה, גם אם בשביל לברוח מהמציאות הקשה סביבנו, אבל בעיקר על מנת לבוא עם אותה מציאות במגע באופן ציורי ומוגזם, אך בטוח. רבים מהתכנים הטלוויזיוניים של היום הם מנוונים, אין כל ספק ש"המתים המהלכים" אינה לבד במובן זה. רק שהיא מסה ענקית של עדריות וקונפורמיזם שנמצאת תחת מסווה של בידור איכותי. אם ניתן לזהות איזושהי סמליות בסדרה, היא מהסוג העצל, השמרני והמפחיד. לא מפחיד במובן של זומביס עם איברים אנושיים בין השיניים או מפלצות בתוך הארון, אלא במובן של המציאות החברתית-מדינית המדאיגה שנבנית לנגד עיננו. זו האימה האמיתית.