הפירסינג במקרא
הפירסינג הראשון הידוע בתורה היה אצל רבקה. כאשר אליעזר עבד אברהם הלך להביא כלה ליצחק, כאשר ראה את רבקה, שם נזם על אפה: "וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב, בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ--וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל-יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם" (בראשית, כ"ד, כ"ב) ולאחר מכן מבהיר העבד שמדובר בתכשיט לאף: "וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל-אַפָּהּ, וְהַצְּמִידִים עַל-יָדֶיהָ" (שם, פסוק מ"ז).
איזכור נוסף מופיע באירוע חטא העגל: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם; וְהָבִיאוּ, אֵלָי" (שמות ל"ב, ב'). מפסוק זה ניתן ללמוד כי הן גברים והם נשים ענדו עגילים (אף שמדובר ב"נזם" מהתיאור עולה שמדובר בעגיל שבאוזן).
כאשר בונה משה את אוהל מועד, הוא פונה אל העם ומבקש מהם להרים תרומה: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַיהוָה." (שמות ל"ה, כ"ב). רש"י מפרש פסוק זה ואומר כי מדובר בתכשיט אותו עונדות הנשים במקום מוצנע: "וכומז - כלי זהב הוא נתון כנגד אותו מקום לאשה. ורבותינו פירשו שם כומז כאן מקום זמה". ייתכן שהכוונה לתכשיט המכונה כיום VCH.
איזכור נוסף של פירסינג מופיע בפרשת עבד עברי. עבד המעוניין להשאר עבד גם לאחר שנת שמיטה, נלקח אל המזוזה ושם נרצעת אוזנו. בגמרא מוסבר שהמדובר באפרכסת האוזן, במקום הסחוס, ולא בתנוך. כהן אינו נרצע, כיוון שרציעת האוזן במקום זה יש בה משום הטלת מום והיא פוסלת מכהונה.
אזכור חיובי לפירסינג ניתן למצוא בנביאים ובכתובים. הנביא יחזקאל (ט"ז י"ב) מתנבא בנבואת הנחמה: "ואתן נזם על אפך ועגילים על אזניך ועטרת תפארת בראשך". בספר משלי (י"א, כ"ב) מוזכר הנזם כתכשיט יפה, שאין מקומו על בהמה טמאה כפי שיופי ללא טעם הוא פסול: "נזם זהב באף חזיר, אישה יפה וסרת טעם".
ציטוט ההודעה
