הסרט "לינקולן"
שפילברג חוזר ומביא עמו את את אברהם לינקולן בעת מהלכו ההיסטורי לשחרור העבדים בארה"ב. החדשות הטובות הן ש"לינקולן" הוא כל מה שטוב בשפילברג ולא פגשנו בו כבר זמן מה. בבימוי צנוע ומוקפד, מציע הסרט הצצה לאחד מהמהלכים החשובים בהיסטוריה של ארצות הברית. הסרט מעניק למהלך את מלוא ההוד וההדר הראויים, אך למרבה המזל, כמעט ללא פאתוס או סחטנות רגשית. קרוב לשלוש שעות יעברו לכם בקלות ועוד תצאו עם השראה וקצת מחשבות פוליטיות רלוונטיות על חשבון הבית.סטיבן שפילברג הוא אחד מהבמאים הפורים והחשובים של המאה ה- 20/21 והוא התפרסם בעיקר בזכות יכולתו להפיק ולהכיל סיפורים עצומים בגודלם- אם זה "אי.טי." המרגש או "פארק היורה" המרשים. אם זה "להציל את טוראי ריאן" שנגע בעצביה החשופים של אמריקה או "רשימת שינדלר" שבצדק או לא, נרשם בהיסטוריה כסרט השואה המשמעותי ביותר. בכל אלה בלטו כשרונו המובהק של הבמאי אך גם חיבתו למחוות גרנדיוזיות נוטפות פטריוטיות או קיטש מוגזם וסנטימנטלי.הפעם האחרונה ששמענו ממנו בתפקיד הבמאי היה ב"סוס מלחמה", סרט המגלם בתוכו את כל מה ששפילברגי בעולם האמריקאי- תמימות אולטימטיבית המאירה את האנושי שבנו לעומת המיותר שבמלחמה, או בקיצור- שמאלץ. מהתנסות זו ניתן היה לשער שכאשר ייקח שפילברג לידיו אייקון אמריקאי כל כך נערץ ואהוב כלינקולן, ייגבר הסיכוי לסרט הירואי הסובל ממנת יתר של אהבה עצמית וצדקנות. למרבה המזל, לא כך הדבר."לינקולן" מועמד לפרס האוסקר על הסרט הטוב ביותר, כנ"ל גם שפילברג על תפקידו כבמאי. גם צילום הסרט על ידי יאנוש קמינסקי הפולני, שכבר שיתף פעולה בהצלחה עם שפילברג בעבר, מועמד לפרס (ודווקא הצילום הוא החלק הבולט בסרט בו ניתן לזהות מאמץ להנצחה ערכית). אל אלה מצטרפים במועמדותם העריכה, העיצוב האומנותי ופס הקול, אך כאשר מדובר בשפילברג, אלה כמעט כבר מובנים מאליהם ואין בהם בהכרח אינדיקציה לאיכות הסרט מחוץ לזירה אמריקאית. עם זאת הפעם, סוד קסמו של הסרט אינו הירואיות מיופייפת אלא מתינות וצניעות ולמעשה, כוחו טמון בדמות עצמה של אברהם לינקולן.
סיפור הסרט מתמקד בארבעת החודשים האחרונים לחייו של לינקולן (דניאל דיי-לואיס), סמוך לבחירתו לכהונה נוספת כנשיא ארצות הברית. התקופה היא תקופת מלחמת האזרחים העקובה מדם ולינקולן נחוש בדעתו לסכן הכל על מנת להצליח ולהעביר את התיקון ה-13 לחוקה האמריקאית, זו המורה על שחרור העבדים. הסרט עוקב אחר מאבקו של לינקולן בקבינט השמרני ודרכו להשגת הקולות הדרושים להגשמת חזונו, אך בעיקר מציג את האיש עצמו, שדמותו ואופיו הותירו חותם על אמריקה ובאופן חיובי ביותר, על הסרט כולו.
שחרור העבדים הוא אחד מהמהלכים ההיסטוריים המשמעותיים ביותר בהיסטוריית ארה"ב ובקלות ניתן היה לגלוש לתוך סאגה נרגשת החוגגת אותו. עם זאת, הסרט ניצל ממכשלה זו בזכות היצמדות קצב ורוחב העלילה לאדם שהניע את המהלך. הפער בין המהלך ההיסטורי העצום לבין הדמות הצנועה המובילה אותו- כאן טמון מרכז גדולתו של הסרט. העלילה מציגה מהלך ששחרר אומה שלמה ממנטליות יהירה וחסרת אנושיות אך במרכזה מופיע אדם שהוא איש המשפחה ואדם פשוט שנהנה להתחמם באור השמש.
בדומה לשילוב זה, גם המהלכים המשפטיים והפוליטיים שאפשרו את השחרור היו מורכבים ביותר ועם זאת, תרגומם בתסריט פשוט ובהיר ומסייע לצופה לעקוב בקלות יחסית אחר אומץ לבו של איש שהקריב שלום בטוח לטובת התפתחות מוסרית ארוכת טווח. כמעט כל שוט רחב ומושקע, התלבושות והתפאורה נכונים ונאמנים לתקופה ועם זאת, בכולם דייקנות ולא גרנדיוזיות, מהימנות למקור שאינה מיופה ואינה מקושקשת. מנהיגות בטוחה וצנועה מובילה שינוי תפיסת עולם משמעותי ושם, בשקט האנושי הזה, טמונה ההשראה הגדולה שהסרט מותיר.
ואם בנאמנות לדמותו של לינקולן טמונה הצלחת הסרט כולו, מי שאחראי, אם לא מוביל, את הצופה בתוך המהלך הוא דניאל דיי לואיס. דיי לואיס הוא שחקן יחיד בדורו, שבעבר כבר גרף שני פרסי אוסקר על כיכובו ב"כף רגלי השמאלית", ו"זה יגמר בדם". כמובן שהוא מועמד שוב לפרס גם הפעם. למעשה "זה יגמר בדם" מספק נקודת הערכה מעניינת לעבודתו של דיי לואיס. לצד דיי לואיס, גם חואקין פיניקס מועמד השנה לפרס האוסקר. המועמדות ניתנה לו על תפקידו ב'מאסטר', אותו ביים פול תומאס אנדרסון, העומד גם מאחורי הסרט 'זה ייגמר בדם'. מבחינה זו, יש פה שני ענקי קולנוע שעבדו עם אותו במאי, כשההבדל ביניהם מגלה משהו על האיכות הייחודית של דיי לואיס.
בסרט המאסטר, פיניקס, בתפקידו כפרא האדם פרדי קוול, נתן הופעה מהפנטת אך כזו, שמתוך הידוע על פיניקס ומתוך תפקידיו בעבר, מותירה בצופה תחושה שבין אותה דמות לא נורמטיבית לבין האיש שמגלם אותה יש נקודות דמיון. דיי לואיס לעומת זאת זה סיפור אחר. אין ספק שבינו לבין לינקולן יש פער, ואין ספק שמדובר פה באדם שמשחק היא אומנותו וזהו מקצוע אמיתי ככל מקצוע אחר. באותה הקלות בה הוא נכנס לנעליו של לינקולן והופך לנשיא עצמו, כך ברור שזהו גילום ולא דיי לואיס. הרושם עמו נותר הצופה הוא של השתאות מחממת לב לנוכח שחקן ענק שידע להוציא מעצמו מנהיג מעורר השתאות.
לצד דיי לואיס, כגודל הסרט, כך גם כמות השחקנים, המוכרים והמצויינים, המופיעים בו. ראוי לציין את סאלי פילד ("אחים ואחיות", "ספיידרמן המופלא"), המועמדת גם היא לפרס שחקנית המשנה על תפקידה כאשתו של לינקולן, ואת טומי לי ג'ונס, המועמד לפרס שחקן המשנה על תפקידו בסרט. בהקשר זה, אם כבר צוין כאן "המאסטר", אפשר לציין עוד שמול ג'ונס ניצב בתחרות על הפרס פיליפ סימור הופמן, על תפקידו בסרטו זה של אנדרסון. אמנם ג'ונס מרשים בתפקידו, בעיקר מאחר והוא מביא דמות מעט שונה מזו אליה התרגלנו ממנו, סימור הופמן כל כך מרשים ב"מאסטר", שכמעט בטוח שפרס שחקן המשנה הוא פרס ש"לינקולן" יצטרך להסתדר בלעדיו.
בנוסף לכל אלה, גם התזמון של הסרט מושלם למדי. בתקופה בה סכסוכים היסטוריים נראים כחסרי פיתרון ואוכלוסיות שלמות נחוות כמקשה אחת בעלת מאפיינים מוטבעים כאלה ואחרים, אין דבר חשוב יותר מלצפות בסרטים המציגים תפיסות עולם כמו זו שרווחה בתקופת העבדות. המתנגדים לשחרור העבדים תפסו את האוכלוסיה השחורה כפחותה גנטית והמחשבה על התערותם באוכלוסיה נתפסה כטעות שרבים היו מוכנים לשלם על מניעתה בחייהם. למצער, אין בינינו לבין אותם מתנגדים פערים גדולים מדי, ותקריות כגון רצח רבין הן רק קצה הקרחון המדגיש זאת. גם אנחנו חיים בתפיסה שאנו בטוחים שהיא אמת בלתי הפיכה ואין לנו אישור לה מלבד ביטחוננו הרגשי שמציאות שונה היא מסוכנת ובדיונית.
הסרט מעלה שאלות ותהיות פוליטיות ומציע שאין קרבות גדולים מדי או כפות ידיים נקיות לחלוטין. דרכו של לינקולן מדגימה כי פוליטיקה באשר היא מערבת בתוכה קניית קולות והקרבת היושרה האישית לטובת אידיאל נתפס גדול יותר. לנוכח העובדה שהמציאות נגדה נלחם לינקולן ידועה כיום כצרת מוחין, בזויה ושגויה, קל לנו לשפוט את מהלכיו המדיניים לחיוב. עם זאת, חשוב לזכור שבעת החלטותיו לא הייתה כל דרך לדעת שמנהיגותו תוביל את ארצות הברית בדרך הנכונה. אומץ ליבו נתפס כזלזול בחיי אדם ובחירתו להפנות עורף להצעות שלום היו עשויות לעלות לו בכהונתו השניה. עובדות אלה מדגישות כמה קשה לדעת מתוך ההווה מהי הדרך הנכונה שתוביל אומה בכיוון ההומני ולא המלחמתי והנפסד.
על דילמות אלה, על המשחק המרהיב, על הארט המושקע והנהדר ועל ההשראה הנדירה, "לינקולן" הוא סרט ראוי ומיוחד. מבחינת שפילברג, מדובר באחת מנקודות הזכות המשמעותיות בקריירה שלו. הענווה שהוא מפגין, לצד מהלך היסטורי ומשחק גדולים מהחיים, יוצרת סרט נפלא. יותר מכך, מאחר וחלק נכבד מתהילתו נקנתה לו בעקבות רתימת הטכנולוגיה בשירות הקולנוע, בתקופה הנוכחית, כאשר שימוש כזה כבר אינו בגדר חידוש, ניתן לשקול את התוצרת של שפילברג באופן נקי יותר. מבחינה זו, אם מביטים אחורה בסרטיו, מינוס דינוזאורים ענקיים או אורחים מכוכב אחר על אופניים, יש סיכוי שמבין כל יצירותיו, יבלוט 'לינקולן' כבין הטובות שבהן.
דירוג אידיבי :
דירוג שלי :
קרדיט: לאידיבי
עריכה: חיים
כותב את הביקורת: אופיר אייל
ציטוט ההודעה
