יהיה טוב
טוב זה קצת מפגר אבל זה כתוב בתור פואמה קלה.
הרוח הכללית של הכתיבה מדכאת את התחת אז תרגישו חופשי להזיל דימעה אם בא לכם.
יש לזה כותרת כי לרוב מה שאני שאני כותב אני מצמיד כותרת כלשהי שתתאר שתיתן לי את הכיוון שבו אני כותב.
וכן אולי זה מתאים ליוצרים למרות שזה מדבר באופן די אמיתי על הרגשה אמיתית שאני שרוי בה.
תהנו
געגוע לימים הטובים שמעולם לא היו.
כל שניה פנויה שאני לבד בלי אף אחד מסביב, אני שקוע בלחשוב או יותר נכון להיזכר להתגעגע לימים הטובים שמעולם לא היו לי.
תמיד זה איכשהו ליד ממש קרוב לא ממש שם, תמיד אתה מרגיש את זה ממש נוגע אבל לא ממש אצלך בידיים.
ההרגשה הזאת של חוסר אונים ההרגשה הזאת שבא לך לצעוק את מלוא ריאותייך ולהיפרד מהרגשת הפספוס העצומה הזאת שראית את הימים הטובים כל כך קרוב אבל לא הצלחת לייצר מהם זיכרון אמיתי, כזה שיעזור לך בימים כמו אלו הימים שאתה מרגיש לבד שאין עם מי לדבר שהעולם כולו מלא שמחה ורק אתה מתבונן מהצד.
רואה את כולם נהנים מזיכרונות של ימים טובים ואתה עם הכמעט שלך, עם הכלכך קרוב הזה שלך עם הפספוס.
ההרגשה החונקת הזאת של כמעט לבכות, להתבוסס בהרגשה הכי גרועה בעולם של רחמים עצמאיים.
אז מה אתה עושה?
ברצינות איך אתה יוצא מהלופ האין סופי הזה,
של לפספס כל פעם מחדש את ההזדמנות שלך לזיכרונות על ימים טובים?
איך אתה חיי את ההווה שלך בימים הטובים?
תשב לכתוב?
תספר למישהו?
תצעק לשמיים, עד שלא יישאר לך קול?
תבכה?
מה לעזאזל אתה עושה?
כי באמת אני שואל את עצמי כל הזמן מה תעשה מה הדרך הנכונה לצאת מזה.
וניסיתי בחיי שניסיתי, שיניתי התייחסות, למדתי לקחת את החיים בצורה אחרת לחלוטין.
הדבר היחיד שלמדתי הוא שככל שתנסה יותר ככה תישאר מרוכז בעבר, העבר הזה שמכיל את כל הכמעט האלו את כל הליד האלו את כל הלא הצלחות שלך כי כמו שאומרים מכישלונות לומדים.
ואם אני אתעלם מהכישלונות שלי ואתסכל על הכל בצורה פשוטה זה יספיק?
ההרגשה שלי אומרת לי שלא, כי איך אפשר להתמודד עם הליד האלו מבלי להרגיש אותם באופן מוחשי כאן ועכשיו?
איך אפשר לנתק את עצמך מהמקום הזה של חוסר האונים מהרגשת הפספוס הזאת שאתה יודע שאם דבר קטן אחד היה שונה אז אולי התוצאה הייתה אחרת.
אולי אני סתם משוגע חוזר שוב ושוב על אותה פעולה ומצפה לתוצאה שונה.
אולי משהו בקוסמוס המחורבן הזה פשוט החליט שלא מגיע לי.
לא שיש לי מושג קלוש למה.
אני לא מאמין שהקארמה שלי צריכה להיות כזאת מחורבנת לא חושב שמגיע למישהו בעולם הזה להרגיש שהמציאות חומקת לו בין האצבעות בכל פאקינג פעם ופעם.
כאילו יש איזה קללה אין סופית כזאת שמחזיקה אותו במקום ולא נותנת לו להמשיך שלא נותנת לו להצליח מחייבת אותו לעשות שוב ושוב את אותה הפעולה ולצפות לתוצאה שונה.
מכריחה אותו להתנהג כמו משוגע.
אז אני שואל שוב מה עושים כדי לצאת מזה איך לא להתנהג כמו משוגע?
אם יש למישהו תשובה אני מאוד אשמח לשמוע אותה כי גם היום אחרי לא מעט שנים של התהלכות על פני האדמה אני לא יודע מה התשובה.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי rodney1
