איך חשים כשמאוהבים- מסע אל עומקי ההתאהבות
הסיפור הבא הוא סיפור חיי. מדובר בהתאהבות הראשונה שלי. דרך הסיפור הזה תוכלו להבין איך מרגישים כשמאוהבים, אולי מה שאתם חשתם היה שונה מעט, אולי חזק אפילו יותר ואולי טיפה חלש יותר. בסיפור זה הדגשתי את החיבור שבין מה שהמדע יודע שמתרחש במוחינו בעת ההתאהבות ובין התחושה שנוצרת מהמתרחש במוח. כך שהתחושות שאני מספר עליהן כאן אלו תחושות ההתאהבות אצל רוב בני האדם.
אני מדגיש שמדובר כאן בהתאהבות ולא באהבה או אהבה רומנטית.
קריאה מהנה.
הצחוק שלה הוא תמיד הזיכרון הראשון שעולה לי. אין כזה פלא שכן הוא גם האהוב עלי מכל. היה לה צחוק מיוחד, שונה. צחוק שמזכיר לי נעורים ותמימות מחד, והרפתקנות ושובבות מאידך. הקול שלה, הקול הממיס הזה, היה לה קול ילדותי. קול ילדותי, אך לא גבוה במיוחד. קול צרוד מעט מסיגריות, סיגריות וחשיש. החוצפה שהייתה לה, חוצפה עם גבולות. חוצפה עם לב חם במיוחד וכבוד למבוגרים. היה בה כבוד לכל אדם באשר הוא, לכולם מלבד עצמה. סימני כוויות וחתכים מילאו את ידיה ופעמים רבות נכשלה בניסיונות (אמתיים או שלא) להתאבד.
השנה הייתה שנת 2008. אליזבת הייתה בת 14. אני הייתי בן 16. היה זה הערב הראשון בו נפגשנו. אני וחבריי הלכנו ברחוב הבית שלי ולפתע ראינו אותה. היא ישבה על המדרכה עם סיגריה ביד והסתכלה על הפלאפון. לא היו אז עוד סמארטפונים כך שכנראה לא הייתה בפייסבוק או בוואטסאפ אלא סתם בהודעות רגילות. היה זה יום חורפי והיא לבשה את אחד הז'קטים היפים שלה שתמיד חשבתי שמחמיאים לגופה. היה לה שיער שחור עד הכתפיים, יפה, חלק. היא הייתה קטנה וחטובה, כל אחד שהייתם שואלים היה אומר שהיא ילדה יפה. אחת מידידותיי שהלכה איתי ועם עוד כמה מחבריי וידידותיי אל ביתי ניגשה אל הילדה היפה שנראתה בודדה ושאלה, למרות התנגדותי, אם תרצה להצטרך אלינו. אליזבת היססה מעט, אך נענתה לבסוף. בעוד אני וחבריי ישבנו, דיברנו וצחקנו בסלון אליזבת חקרה כל פינה ופינה בבית. עברה בכל חדר וחדר ובחנה כל סנטימטר וסנטימטר. ביתי היה גדול, שתי קומות עם חמישה חדרי שינה, שלושה חדרי שירותים, סלון ושני מטבחים.
אחרי עשרים דקות לערך שבה אליזבת עם שאלה.
"אתה רוצה להגיד לי שאתה גר כאן לבד?"
המשפט הזה הביא לצחוק גדול שלי ושל חבריי. החיוך המובך שלה המלווה באדמומיות הסגיר כי הבינה את התשובה לשאלתה. באותו הרגע לא היה לי שמץ של מושג שהלילה הזה הולך לשנות את כל חיי.
הלכנו לפארק. היה זה אחד הלילות הקרים, ישבנו כולם אחד ליד השני ואליזבת נצמדה אליי על מנת להתחמם. לאחר מכן גם התיישבה עלי ואני חבקתי אותה והכנסתי את ידי בכיס הז'קט הצמרירי והחם שלבשה. מדי פעם הייתי לוחץ את ידי והדבר גרם לה להוציא קולות מהפה שהצחיקו אותי וגם אותה. המגע שלה היה חם כילדה הרעבה למגע אוהב. לחום של אדם דואג, מישהו שייתן לה תחושה אבהית שנראה כי נחסכה ממנה. ככל הנראה נתתי לה את זה מסיבות אישיות שלי גם אני הייתי זקוק באותה עת לילדה שתיתן לי את התחושה כי היא זקוקה לי ולהגנתי. התרחקנו מעט מהחברים האחרים ודיברנו.
"מה אתה אוהב באישה?"
"אני בעניינים האלה מפתיע אפילו את עצמי", עניתי בחמקמקות והאדישות האופייניות לי.
"אתה מעדיף ציצים או תחת?"
"תחת.. את מדברת כאילו שיש לך אחד מאלה", עקצתי בפלרטטנות.
למרות שדווקא היה לה, ואפילו אהבתי את זה. לא ציפיתי לכך אבל תגובתי הביאה למשחק מכות פלרטטני.
"מקווה שלא נפגעת לי בטעות, כן?"
"אני לא אחת שקל לפגוע בה, אין לך מה לדאוג."
לאחר זמן מה הראתה לי את ידיה ואז הנחתי שהסיבה היא שלעולם לא אצליח לפגוע בה כשם שהיא פוגעת בעצמה. לאחר משחק המכות היא חזרה והתיישבה עלי והמשכנו מעט לדבר.
"כבר חצות! אימא שלי תהרוג אותי! אני חייבת לעוף! זה היה השישי הכי כיפי שהיה לי! אתקשר אליך כשאחזור מהמחלקה", היא אמרה לי פתאום ובמהירות.
"מחלקה?", השבתי בפליאה ובחוסר הבנה על מה לעזאזל היא מדברת.
"אה, כן. אני במחלקה פסיכיאטרית סגורה. לא ידעת? טוב אני חייבת לעוף".
"טוב", אמרתי, אך לא שחררתי אותה מידי.
"יותם! שחרר", היא אמרה בניסיון לא משכנע להישמע תקיפה. לאחר מכן הסתובבה, הסתכלה עלי והביאה לי נשיקה שמהר הפכה לצרפתית. אחרי הנשיקה כבר הסכמתי לשחרר אותה ואף אמרתי "לילה טוב".
בדיוק בשבוע הזה השכבה שלי נסעה לטיול שנתי לחמישה ימים. החלטתי לא לצאת, מה שנתן לי חופש עד הסופ"ש שהיא חוזרת. בדיעבד הבנתי שהייתה זו טעות לא ללכת. את כל השבוע הזה ביליתי בהמתנה. המתנה מתישה. את רוב הזמן ביליתי בישיבה החדר מול המחשב ובמחשבות עליה. לא הצלחתי להבין את הקשר בין השיחה שהייתה לנו לבין הנשיקה הפתאומית, לא הצלחתי להבין את הקרבה הגופנית שהביעה אלי מהרגע שיצאנו מביתי, ומה שהכי לא הבנתי זה מה הולך לקרות בינינו מעתה והלאה. ואי אפשר להגיד שהבנתי יותר טוב מזה מה אני עצמי רוצה.
בסופ"שים הבאים היינו נפגשים רק שנינו. את החברים הזנחתי עם הזמן. היינו מעשנים חשיש בסמטאות, מהלכים ברחוב, צועקים ומסתגרים במקומות חשוכים, בתים ומבנים נטושים שם היינו עושים חשיש, אהבה, עוד חשיש, צוחקים, מספרים סודות, עוד אהבה, עוד סודות, עוד פנטזיות ואז גם מגשימים אותן. מסופ"ש לסופ"ש הרגשתי יותר ויותר חי איתה, אך יותר ויותר מת בלעדיה. את השבועות הייתי מבלה בהמתנה. הייתי יושב בחדר מול המחשב ובוהה במסך, משחזר זיכרונות מסופ"שים קודמים איתה ומעלה פנטזיות על הסופ"שים שעוד יבואו. לא הייתי נפגש עם חברים, בזמנים אלו. בנוסף גם אכלתי ושתיתי מעט מאוד והסתפקתי בשעות מעטות של שינה. כתבתי הרבה שירים עליה ובשבילה. היא אף פעם לא קראה אף אחד מהם. משום מה תמיד דאגתי לא להראות לה יותר מדי רגש, איפשהו משום מה פשוט לא יכולתי. הייתי תמיד אדיש מאוד בשיחותינו ואף פעם לא אמרתי לה שום דבר שאני מרגיש או חושב עליה. היא גם לא שאלה יותר מדי וכששאלה התחמקתי בשנינות. כל זאת עד שיום אחד החלטתי לשים את הקלפים על השולחן וכך גם עשיתי.
"תגידי.. מה אנחנו?", שאלתי, אך הייתי מהוסס מאוד. פחדתי מהתשובה.
"ידידים, לא?", פחדתי מהתשובה, אך ממש לא ציפיתי לתשובה שכזו.
"עם כל הידידים שלך את עושה מה שאת עושה איתי?", גם פה מעט חששתי מהתשובה אך הרגשתי שאני בכיוון נכון.
"אני מעדיפה שלא לענות. אני לא אצא מזה טוב", טעיתי! הכיוון רע מאוד, אך מאוחר מדי לשנות אותו. אז פשוט קמתי והלכתי.
השיחה הזו פוררה אותי. אני זוכר איך הלכתי מרחק של שעה הליכה ברגל הביתה. הרהרתי במחשבות, לא ידעתי מה לחשוב. לא עיקלתי. היה לי ברור שהתקופה היפה ביותר בחיי הסתיימה בזה הרגע. לא היה לי ברור לאן אני עצמי רציתי שהקשר הזה ילך, אבל היה לי ברור שנפגעתי. נפגעתי קשות שהיא היחידה בליבי ולא כך אני בליבה.
הרגשתי דפוק. "הכתובת הייתה על הקיר" מלמלתי לעצמי בדרכי הביתה. נזכרתי באחד הלילות ששכבנו באחד המבנים הנטושים שמצאנו.
"אני מקווה שלעולם אהיה לבד". היא אמרה.
"למה?" שאלתי, כמו תמיד באדישות.
"אני לא ראויה לגבר.. מעולם לא היה לי חבר שלא בגדתי בו". האשמתי את עצמי. האשמתי את עצמי בכך שלא ייחסתי לכל הסימנים הללו חשיבות. חשבתי אז על כמה שורות מהשיר של שלמה ארצי.
"התפתלתי כשקראת לי,
כי אסור היה לי אז,
לפרש את סימנייך כאותו של אהבה".
הכאב שנותר בי לאחר השיחה הוא כאב שעד היום אין דרך להגדירו, להסבירו או להעבירו במילים. הוא כאב אמתי, מוחשי ממש בחלק התחתון של הבטן, מבפנים. אני זוכר שישבתי בחדר מול המחשב לשמע השיר של יהודה פוליקר.
"הסודות שהסתרת עמוק בתוכי,
צרובים בכחול זוהר בנפשי,
כשהגשר בינינו הולך ונשבר
את הולכת איתי בין הווה לעבר,
תחכי מעט, תחכי עוד קצת".
הרגשתי את הכאב, חשתי אותו באמת בפנים, התפתלתי מכאבים. השמעתי את השיר בפול ווליום על מנת שאף אחד לא ישמע את בכי כאביי. האשמתי את עצמי בכך שלא קלטתי קודם לכן את כיוון המצב, את תחושותיה ורגשותיה ביחס אלי, אלינו. האשמתי את עצמי בכך שלא קראתי את כל אותם סימנים שהיו אמורים להיות לנורות אזהרה אדומות, גדולות, חזקות. במקום זאת פירשתי את סמניה, כמו שארצי אומר, כאותות של אהבה. התעלמתי מכל הנורות שאמורות היו להיות אדומות וכיביתי אותן, פשוט העלמתי אותן מזיכרוני ולא ייחסתי להן כל חשיבות.
לאחר מכן, האשמתי את העולם ופתחתי תיאוריות על פיהן האנושות אינטרסנטית ואסור לסמוך על אף אחד. ניתן לומר כי בשלב זה באיזשהו מקום אבדתי חלק חשוב משפיותי. הפרידה הזו מוטטה אותי. בכל יום הייתי מכבה על עצמי סיגריה או שניים, הייתי מגיע לבית הספר עם פצעים נוראיים, חלקם מדממים.
עד שאחת מחברותיי בבית הספר זיהתה את הפצעים הללו. היא הראתה לי את שלה ואמרה בכך "אנחנו באותה סירה". היא שלחה אותי לפסיכולוגית של בית ספר, דרכה הפסיקה היא בעצמה עם ההרס העצמי הזה. יחד עם הפסיכולוגית התחלנו בתהליך ויצאתי מהתקופה הקשה הזו. אחרי שיצאתי מזה הסתכלתי אחורה בתהייה מה עבר עליי בעצם בכל התקופה הזו. בנקודה זו החלטתי- אני מקדיש את חיי לחקר ההתאהבות.
ציטוט ההודעה
