השתיקה שלי היא הזעקה הכי הגדולה שבי,
היא מתרעמת לה עמוק בפנים בקולי קולות,
השקט הזה.. השקט הפנימי, חבל שאין לו קהל..
חבל שאין מן הרואים את העושה כל העולה על רוחו.
השתיקה שלי היא המלחמה שלי, מלחמה עם עצמי,
למצוא את האיזון בין טירוף הדעת לבין הצד השפוי,
היא נלחמת למען קיומו הבלתי פוסק של האיפוק,
כן זה שלפעמים בא לי פשוט לזרוק אותו הרחק לים ,
האיפוק הזה שלפעמים מביא אותי לימים של חוסר שפיות ,
עד שלעיתים זה נדמה כי הוא כבר איננו בשליטתי ,
החוסר שליטה הזה באיפוק שנלחם לו עמוק בפנים ,
לא ממותן.. לא מרוסן.. לצד השקט.. לצד השתיקה..
האיפוק הזה מכרסם כל עצם תמימה שבתוכי ,
הוא חברו האמיתי של השקט.. של השתיקה,
זאת שבנויה על האופי של האני האמיתי שלי ,
היא נשמעת רק לאלו שבאמת יודעים להקשיב ,
וכשהיא מתבטאת.. כשהיא נשמעת..
האוזניים מדממות לצד הדממה..
לוחשות בחצי אוזן תפילות דומייה ,
כבר חשבתי שלא אהיה מסוגל להקשיב לה ,
ואולי אני עיוור שמעמיד פנים כי אינני שומע ,
לצד השפתיים הנושכות בחוזקה את ביטויו של העט,
ודמעות הזולגות מעצמן מטה מטה לתהום הנפש ,
אני פורט על מיתרי הלב סימפוניה של שקט..
קובץ מצורף 15049
השתיקה שלי.
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי Avi2424
