היי כולם.
אני נמצא כרגע בדילמה הכי גדולה שהייתה לי בחיים עד עכשיו, משהו שמציק לי ויושב לי על הלב כבר כמה חודשים. זה לגבי המשך השירות שלי בצבא.
כמו כולם הייתי מורעל לפני הצבא, שמעתי סיפורים וראיתי סרטונים, עשיתי הרבה כושר והייתי מוכן להכל. התגייסתי לגדוד הגדס"ר, באחת החטיבות, גדוד החוד של החטיבה.
ידעתי שהולך להיות קשה, אבל לא תיארתי לעצמי שכל כך הרבה דברים ישתנו בי במהלך ההכשרה.
כרגע אני נמצא עוד מעט חמישה חודשים בגדוד, ואני מאוד רוצה לפרוש. אבל זה בכלל לא פשוט כמו שזה נשמע.
בהתחלה רציתי להיות שם, כן אכלתי המון חרא בטירונות, רצתי בין חת לחת, עשיתי מסעות, זחלתי ב4 בלילה, התייחסו אלי כמו לכלב רחוב, וכבר לפני חודשיים בערך התחיל להמאס לי פשוט, נשבר לי הזין מלסבול את זה יותר.
אני לא אחד שמוותר לעצמו בחיים, הורדתי 20 קילו לפני הצבא, עשיתי פיתוח גוף, סיימתי בגרויות, רשיון, בחיים לא ויתרתי על משהו. אבל כאן זה פשוט אחרת. כאן, אני לא יודע למה אני עושה את זה, אין לי סיבה.
קודם כל, אני לא כל כך מסתדר שם עם החברה, הם סגנון שונה 180 מעלות ממני, הם יותר מדי צהובים, ואני יותר מדי פעמים מוצא את עצמי רב עם אנשים שמרגיש חרא אחר כך,
מנסה להשתנות, מנסה לפתוח את הלב וללכת עם הזרם ופשוט לא מצליח. גם המסגרת הזאת מאוד קשה לי, גם מבחינה פיזית אבל ממש לא בעיקר, מנטלית זה מאוד קשה לי, כן קשה לכולם בזה אין ספק. אבל לי לא טוב פשוט. אני כל הזמן מרגיש רע שם, אני שבוז ברמות מטורפות, ופשוט רע לי מכל הבחינות,
אני נשבר כל שניה, ולהשבר מבחינתי זה משהו שקורה פעם בכמה שנים. ושם? מאז שהתגייסתי עד עכשיו אני לפחות זוכר 5-6 פעמים שהתחלתי לבכות כמו ילד קטן מול כולם, ממש עם דמעות בעניים, בוכה וכמעט אף אחד לא מתייחס. זה קורה בדרך כלל שמעמיסים עלי יותר ממה שאני יכול להכיל, ושהלחץ עלי הוא בלתי נסבל, בעיקר מבחינה חברתית אני נשבר. ואני לא מסוגל יותר, אני לא רוצה להשבר יותר, ואני יודע שזה יקרה עוד הרבה פעמים, המסלול הוא שנה וארבע, שמתוכם רוב הזמן הוא בשטח, המקום הכי שנואי עלי בעולם, והלחצים יגברו ואני לא רוצה להתמודד עם דברים כאלה. כל פעם שאני נשבר אני אומר לעצמי "עד כאן , זהו, אתה לא ממשיך יותר, זה לא שווה את זה" וכמה שעות אחרי זה אני שוכח מה אמרתי ואומר לעצמי "אל תוותר, תנסה עוד פעם, עוד קצת" כל פעם אותו סיפור.
כשכולם אוכלים חרא בייחד, אבל נהנים מהחברות אחד עם השני זה סביל, אבל אני גם אוכל חרא, גם מנותק מכל החברה, וכל היום בכאסח איתם, גם יש לי בעיות קשות בבית עם ת"ש 2, וגם נפרדתי מחברה שלי, הבחורה הראשונה שלי, שנתתי לה את הלב והיא ירקה לי בפנים, ואני שבור כבר כמה שבועות ולא מצליח לשכוח אותה.
אני מרגיש שזה פשוט בלתי אפשרי, זה לא שווה את זה,
כן אני מאוד רוצה לסיים בתור לוחם בצה"ל, עם כבוד וגאווה, ולספר לכולם על כמה גיבור אני שאני בסיירת, ולספר לנכדים ולבנים שהייתי בסיירת, וכל אני רוצה להיות יותר מכושל לחיים, ולקבל כלים ושהכל יהיה קטן עלי באזרחות.
אבל באיזה מחיר? אני פשוט סובל.. אני מרגיש בעצמות שזה לא בשבילי.
כמה שזה נשמע אדיוטי, מה שהכי מפריע לי אם אני ארד לג'וב זה לספר לאנשים שירדתי להיות שק"מיסט, ושירדתי מהיחידה.
כרגע כולם חופרים לי, "תשאר אתה מסוגל!! אל תוותר!!, אם תרד אתה תתחרט" וכל פעם שמישהו מדבר איתי זה מערער אותי שוב ושוב, ואני חושב אולי כדי שאני אסבול בשלוש שנים האלה בשביל להגיד בסוף ש"הייתי שם".
אני פשוט נקרע לגזרים, אני מבולבל, אני מצד אחד אני יודע בבירור מה אני רוצה. מצד שני אני יודע מה התדמית של ג'ובניקים בצבא, כמה ל מעריכים אותם, כמה יהיה לי קשה לספר לאנשים שירדתי לג'וב, כמה יהיה לי קשה לספר לילדים שלי.
אז כן, מצד אחד לא כולם יכולים להיות לוחמים, זה פשוט לא מתאים לכל אחד. מצד שני לא רוצה להיות לא מוערך בעני אחרים, ולהיות "הזה שירד מסיירת לג'וב, ועכשיו הוא לא עושה כלום" פשוט יותר מדי קשה לי להתמודד עם זה.
כרגע אני בתהליכים, סירבתי פקודה בשבוע כיתה, קיבלתי 6 ימים מאסר על תנאי, ושוב, כמו כל פעם לא נותנים לי לעזוב, לא מרפים ממני, ואני עדיין באותה יחידה.
אז.. שבוע הבא אני מגיש בקשה להפוך את הת"ש 2 להת"ש 3, ובמקביל ללכת לקב"ן להוציא סעיף נפשי, כי בדרך המקובלת של שינוי שיבוץ זה לא הולך, כי לא נותנים לי לצאת.
במקביל כולם מזיינים לי תשכל ומערערים אותי כל מי שמסביבי, שלא לעשות את הטעות הזאת. למרות שאני יודע שזה יהיה טוב בשבילי.
תודה על ההקשבה..
לא יודע איך להמשיך מכאן, המשך השירות בסיירת (19)
ציטוט ההודעה
נכתב במקור על ידי rodney1
