שלום לכולם!
אני עובד על קומיקס כבר כמה שנים טובות שכל פעם הרעיון העיקרי והעלילה שלו משתנים נעשים טובים יותר ויותר מהקודמים להם.
עכשיו אני נמצא במצב שהעלילה שלו כל כך מסובכת ומתוסבכת שאני צריך עזרה!
אני צריך צוות כותבים שיעזרו לי לעשות את הקומיקס שלי ויכלול דיאלוגים ותוכן יותר רחב לדמויות.
_________________________________________________

והנה קטע שמתחיל את הקומיקס (הוא רק בכתוב, הציור יגיע בהמשך):

יותר מדי מלחמות ראיתי. המון אסונות וכל כך הרבה צרות.
העולם הזה שנוצר, בשביל מה אתם בטח שואלים את עצמכם?
לצערי אני יודע.
לצערי אני יודע שהוא עולם ניסיוני, כמו אב-טיפוס כזה.
ואני? אני נוצרתי. אני גם ניסיון, האב-טיפוס הכי טוב שנוצר!
אני לא אדם כמוכם. לפחות הייתי כמוכם.
תנו לי לספר לכם מההתחלה, לפחות מההתחלה שאני זוכר.
אני לא יודע באיזו שנה זו הייתה אבל אני זוכר שאני נמצא בתוך רכב, יותר כמו ג'יפ צבאי.
איתי עוד 4 חיילים עם אפודים ונשקים.
אני זוכר שמיים אדומים ועננים אפורים, מטוסים באוויר נופלים עלינו כמו עלים והנהג מנסה להתחמק מכולם.
לבסוף הוא עוצר וכולם יורדים. שניים מהם חטפו רסיסים ונפלים השניים האחרים ירו לכל כיוון ורצו הכי מהר שיכלו.
אני יוצא לבסוף ורץ לנקודה הראשונה שאני רואה. מסביבי אלפי גופות.
הסתכלתי מסביבי וראיתי חיילים נלחמים אחד בשני, מטוסים קלים יורים עליהם וטנקים מפגיזים אותם. רכבים עולים על הגופות כאילו לא היו.
הגעתי לנקודה, קיר נמוך שכולו רוסס כמעט לגמרי.
התקופפתי כדי ששום דבר לא יפגע בי.
אני זוכר שהיה עלי תיק עם מטען כבד, הורדתי את התיק ממני והוצאתי משם פצצה. כיוונתי אותה לדקה. הנחתי את הפצצה ורצתי.
לא התרחקתי הרבה מהקיר, הסתובבתי וראיתי טנק מכוון אליי את הקנה שלו. הוא שלח פגז ופגז פגע בקיר הנמוך ולמעשה גם פגע בפצצה.
אחרי זה אני זוכר אור לבן וישר אחרי זה חושך.
התעוררתי למספר שניות ואני זוכר סיירת רגלים שמטיילת. כולם עם נשקים שמעולם לא ראיתי לפני כן. מעלי מופע אדם הלבוש כמדען, לא ראיתי את פניו אבל חולצתו ניראתה כשל מדען.
הוא סימן לשני חיילים לקחת אותי. ואז איבדתי את ההכרה.
_________________________________________________

מי שירצה יותר פרטים מוזמן לשלוח לי הודעה.
תודה רבה על ההקשבה (יותר נכון על הקריאה )