דבר תורה לפרשת לך לך [2]
"ואם מחוט ועד שרוך נעל ... ולא תאמר אני העשרתי את אברהם" (בראשית י"ד,כ"ג)
ומובא בגמ' סוטה יז.: "דרש רבא בשכר שאמר אברהם אבינו מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין". ויש להבין מה הקשר בין המנעות אברהם לקבלת דברים אלו למה שזכו בניו, זאת אומרת מדוע זכו בניו דווקא למצוות אלו?
ובכדי לבאר דברים אלו נקדים לבאר את המושג דמיון. הדמיון הוא כח מחשבה של דימוי , והיכן שראשו של אדם נתון שם דמיונותיו פונים. אדם אשר ראשו ומחשבותיו שקועים בעניני עבודת ה' מספיק הארה קטנה של קדושה שתעוורו לעבודת ה'.
ומפורסם הסיפור הידוע על הגאון ר' ישראל סלנטר שעבר בשעה מאוחרת ליד חנות של סנדלר אשר תיקן מנעלים לאור בדל נר קטן.
ר' ישראל הסתכל עליו בתמיהה על היותו מתאחר כ"כ בעבודתו, והסנדלר אמר לו "כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן" (כוונתו היתה למנעלים). הגרי"ס מייד דימה זאת לעניני עבודת ה' שכל זמן שנר ה' נשמת אדם דולק אפשר לתקן ולחזור בתשובה.
כח הדמיון יוצר הזדהות רגשית אף עם דומם, כמו שאם שבנה התרחק ממנה והלך לישיבה והיא מתגעגעת אזי כל חפץ שלו מזכיר לה את בנה האהוב אשר הלך ממנה.
פתיל תכלת מהותו להזכיר ולעורר את הדמיון ולהשיב בנים אל אבותיהם שבשמים. והוא פסוק מפורש בתורה "וראיתם אותו וזכרתם כל מצוות ה'" והתורה שוקלת מצווה זו כנגד כל התורה. רואים שמספיק ראיית דבר קדושה לעורר את היצר הטוב לעבוד את ה'.
אבל לא רק לטוב פועל כח הדמיון, לדוגמא: כתוב בשו"ע שאסור להסתכל על בגדי צבעונין של אשה שמכירה משום שמא יהרהר אחריה. רואים שכח הדמיון הוא אפילו על דבר דומם שמזכיר במקצת את האשה כבר נאסר.
ועתה נבוא לבאר במה שפתחנו, אברהם לא רצה לקחת מרכוש סדום יען שבעת אשר יראה את רכושם יזכר במעשיו הרעים של אנשי סדום. ועתה יש ברכוש סדום פסול כביכול הוי כמלבוש צבעוני של אשה שמכירה. ומכיוון שאברהם לא רצה חעורר את מוחו לנדנוד עבירה ע"י ראיית רכוש סדום זכה לקבל את מצות ציצית אשר דרכה יזכר בכל מצוותי!
ציטוט ההודעה
גם אני באגודת הפינגוינים
